הציווי המקראי כורך בין חירות, ברית ואחת השכבות הנמוכות ביותר בחברה העתיקה – העבד הקנוי. התורה קובעת כי עבד נוכרי שנרכש על ידי יהודי חייב לעבור ברית מילה כדי להשתתף באכילת קרבן הפסח, המהווה את סמל החירות והיווצרות האומה. הכללת העבד בקרבן נועדה לרומם את מעמדו, להכניסו בברית ה', ולהראות שבבית היהודי העבד אינו רכוש מופקר אלא אדם המוגן מפני התאכזרות וקרוב במעמדו לאדונו [שד"ל, רש"ר הירש].
הביטוי עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת־כָּסֶף מתייחס לעבד כנעני שגופו קנוי לאדונו בכסף [רלב"ג, קאסוטו, שטיינזלץ]. בעוד שחלק מהפרשנים סבורים כי המילה אִישׁ באה להדגיש כי מדובר בזכר [קאסוטו], אחרים מרחיבים את הדין גם לאישה עבד ולקטן [חזקוני], או לחלופין דורשים כי המילה באה למעט ולהוציא מכלל זה עבד השייך לאדון קטן [תורה תמימה].
הפעולה הנדרשת, וּמַלְתָּה אֹתוֹ, נועדה לצרף את העבד לדת ישראל. קיימת מחלוקת בין הפרשנים האם פעולה זו תלויה בהסכמתו של העבד [אבן עזרא, ביאור יש"ר], או שמא, בניגוד לגר רגיל, עבד נימול גם בעל כורחו [העמק דבר, תורה תמימה]. מבחינה דקדוקית, השימוש במילה וּמַלְתָּה מעיד על פעולה חד-פעמית ומוחלטת. לכן, הפרשנים מסכימים כי אם מצוות המילה התקיימה בעבד אפילו לרגע אחד, אך לאחר מכן בְּשַׂר העורלה חזר וכיסה את העטרה (מצב הנקרא "משוך"), הוא אינו נקרא ערל ומותר לו לאכול מקרבן הפסח [מלבי"ם, העמק דבר, חזקוני, צפנת פענח].
מוקד הפסוק והמחלוקת המרכזית סביבו טמונים במילים אָז יֹאכַל בּוֹ. השאלה שנידונה בהרחבה היא על מי מוסב הפועל "יאכל" – על האדון או על העבד? הגישה המרכזית (דעת רבי יהושע) קובעת כי הפועל מתייחס לאדון. כלומר, מילת העבדים מעכבת את האדון עצמו מלאכול בקרבן הפסח. לפי פירוש זה, הפועל יאכל מתפקד כפעולה הדדית שמשמעותה "אז תתאפשר אכילה בפסח", הן לאדון והן לעבדו [הכתב והקבלה, רש"י, רלב"ג]. הגישה הנגדית (דעת רבי אליעזר) סבורה כי הפועל מתייחס לעבד עצמו, וכי עבד ערל אינו מונע מאדונו לאכול בפסח. לפי גישה זו, הפסוק בא לחדש שאם האדון מל את עבדיו, מותר להאכיל אותם מהקרבן ואין הם נחשבים כזרים [רש"י, גור אריה].
הפרשנים דנים באריכות מדוע היה צורך בפסוק זה, שהרי בהמשך הפרשה נאמר במפורש "וכל ערל לא יאכל בו", ומכאן שעבד ערל ממילא אינו יכול לאכול. ההסבר הוא שאלמלא הפסוק הנוכחי, היינו עלולים לחשוב שמילת העבד אינה הכרחית לאדונו, או לחלופין, שאם אדם היה ערל בעצמו מאונס (כגון שאחיו מתו מחמת מילה) הוא יוכל לאכול, או שאסור לאדון למול את עבדו רק לשם מטרת אכילת הפסח. הפסוק בא להבהיר את התלות ההלכתית המדויקת בין השניים [מזרחי, ריב"א, ברטנורא, דברי דוד, משכיל לדוד].
מבעד למחלוקות ההלכתיות, מצטיירת תמונה רעיונית עמוקה. בתקופות שבהן עשירים הושפעו מתרבויות זרות ואכזריות כדוגמת הרומאים, הם סירבו למול את עבדיהם כדי שלא ייחשבו כבני אדם שווים. כנגד תפיסה זו עמדו חכמי ישראל וקבעו כי אדון שאינו מחשיב את עבדיו כבני אדם הראויים להיכנס בברית, אינו ראוי להימנות בין חוגגי חג החירות בעצמו [שד"ל]. העבד אוכל מקרבן הפסח משום שהוא נטמע ובטל כלפי משפחת אדונו [צפנת פענח], אף שיש מי שמעיר כי בעוד האדון אוכל מהחלקים המשובחים והחשובים של הבשר, העבד אוכל מהחלקים הפחותים יותר [העמק דבר].