שמות, פרק י״ב, פסוק מ״ד

השתלבותו של וְכׇל־עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת־כָּסֶף, עבד כנעני שגופו קנוי לבעליו, בקרבן הפסח מותנית בהסכמתו להסתפח לדת ישראל. הציווי וּמַלְתָּה אֹתוֹ מתאר פעולה הנעשית פעם אחת בלבד, ולכן גם אם עור הערלה חזר וכיסה את העטרה, העבד נחשב לנימול. ההוראה אָז יֹאכַל בּוֹ מובנת בגישה המרכזית כתנאי עבור האדון, שאינו רשאי לחסות תחת הגנת ה' ולאכול מן הקרבן כל עוד הוא מחזיק בעבד ערל ומונע ממנו יחס אנושי כבן בית. מנגד, דעה אחרת סוברת כי המילים מתייחסות לעבד עצמו שזכאי לאכול מהקרבן מיד עם מילתו, וישנה גישה המשלבת בין השניים ורואה בכך תנאי אכילה משותף התלוי במילת העבד. פסוק זה מציב את ברית המילה כקריטריון המוחלט להשתתפות בברית הפסח ומדגיש את הקשר ההדוק בין מצבו הרוחני של העבד לזכאותו של אדונו.