בליל שחרורם של ישראל, מגיעה המערכה נגד מצרים לשיאה. אין מדובר רק בעונש פיזי, אלא בהתערבות אלוהית ישירה המזעזעת את מערכות הטבע, את ההנהגה הרוחנית של מצרים ואת אליליה. המכה האחרונה מקיפה את כל רבדי הקיום המצרי, מן האדם הפשוט ועד לכוחות העליונים המנהיגים את האומה.
המילה וְעָבַרְתִּי טומנת בחובה משמעויות רבות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהדבר משול למלך העובר ממקום למקום בדרך ישרה, ובהעברה אחת וברגע אחד מכה את כולם מבלי לפנות הצידה [רש"י, מזרחי]. אחרים מבארים את ההעברה כלשון כעס וזעם, התפשטות של חרון אף וצרה [רלב"ג, הכתב והקבלה, מלבי"ם]. פגיעה זו נוצרה משום שכאשר כבוד ה׳ ירד ועבר במצרים, כל כוח רוחני מצרי שיצא לקראתו נפגע מיד, שכן אור השכינה נהפך לרועץ עבור מי שאינו ראוי לו [העמק דבר].
ההכאה של כׇל־בְּכוֹר לא הוגבלה רק לגבולות מצרים. הפרשנים מסכימים כי המכה פגעה גם בבכורים מצריים ששהו בארצות אחרות, וכן בבכורים זרים שנקלעו למצרים באותו לילה [רש"י, גור אריה, מלבי"ם, משכיל לדוד]. הצירוף מֵאָדָם וְעַד־בְּהֵמָה מעורר את השאלה מדוע נענשו הבהמות. גישה אחת מסבירה שהמצרים עבדו לבהמות, וכאשר ה׳ נפרע מאומה, הוא נפרע גם מאלוהיה [משכיל לדוד, ביאור יש"ר]. דעה נוספת גורסת שגם הבהמות במצרים הושחתו ולמדו ממעשי הזימה של בני האדם [משכיל לדוד]. התורה מקדימה את האדם לבהמה כדי ללמד שמי שהתחיל בעבירה, ממנו מתחילה הפורענות [רש"י, תורה תמימה].
הפגיעה בצירוף אֱלֹהֵ֥י מִצְרַ֛יִם מתפרשת בכמה רבדים. ברובד הפיזי, מדובר בפסילים: אלילים של עץ הרקיבו, ושל אבן ומתכת נמסו וניתכו לארץ [רש"י, חזקוני, משכיל לדוד]. שפטים אלו נועדו להוכיח כי אין באלילים שום כוח [רלב"ג, קאסוטו]. המצרים לא הבחינו בכך מיד, אלא רק בבוקר, כאשר הלכו לקבור את בניהם בבתי העבודה הזרה שלהם וראו את ההרס [רמב"ן, צאינה וראינה]. ברובד העליון, המונח מתייחס לכוחות הרוחניים ולמזלות המנהיגים את מצרים, כדוגמת מזל טלה שהיה בכור המזלות ואלוהי מצרים, שאותו ה׳ השפיל והחליש [רמב"ן, ספורנו, חתם סופר]. גישה שלישית מפרשת את המילה כאנשי שררה, גדולי מצרים ושריהם שמתו גם הם באותו לילה [בכור שור, חזקוני, הדר זקנים], או כאנשים שעשו את עצמם לאלוהות [הכתב והקבלה].
הפסוק נחתם בהכרזה אֲנִ֥י יְהֹוָֽה, שעליה מבוססת התפיסה כי ה׳ פעל בעצמו ולא על ידי מלאך, שרף או שליח. הפרשנים מציעים מספר טעמים להתערבות הישירה: ראשית, רק ה׳ לבדו יודע תעלומות ומסוגל להבחין בדיוק מי הוא בכור ומי אינו [ספורנו, שד"ל]. שנית, ארץ מצרים הייתה כה מזוהמת, עד שה׳ לא רצה לשלוח מלאך קדוש לתוך הטומאה, אלא פעל ממקום קדושתו [הכתב והקבלה]. שלישית, אילו המכה הייתה נעשית על ידי כוחות של מלאכי דין, הפגיעה הייתה מתרחבת גם לישראל שלא היו ראויים להצלה. לכן ה׳ פעל בעצמו, כדי לשלב את מידת הרחמים בתוך מידת הדין ולהגן על עמו [רבנו בחיי, אלשיך]. לבסוף, הנס במצרים דרש לשנות את מערכות הטבע גם בעולמות העליונים, פעולה שאינה בסמכותו של שום נברא אלא של ה׳ לבדו [בית הלוי].