מכת הבכורות שברה את גאוות השלטון המצרי והחרידה את הממלכה כולה. המלך, שסירב בעקשנות לשלח את ישראל, נאלץ כעת לנטוש את גינוני המלכות ולהתמודד עם מציאות של אסון חסר תקדים המכה בכל חלקה במדינה.
המילים ויקם פרעה לילה מצביעות על שבירת שגרת המלכות. בניגוד לדרך המלכים הרגילה לקום בנחת בשעה השלישית של בוקר היום, פרעה קם בבהלה ממטתו באמצע הלילה [רש"י, פני דוד, מלבי"ם, ברכת אשר]. הקימה הלילית נכפתה עליו בשל המוני העם שהתאספו בארמונו מתוך זעקה שיושיע אותם [ביאור יש"ר]. המילה לילה מתפרשת גם כתיאור של חושך ואפלה מוחלטת שירדו על מצרים, בניגוד לאור שהעניק ה' למשה ולאהרן [אור החיים, פני דוד, חזקוני], ויש המפרשים מילה זו פשוט כתיאור זמן, כלומר "בלילה" [רש"ר הירש, אוהב גר]. בנוסף, יש הדורשים כי באותו לילה קם פרעה ונקם בשריו ויועציו שהסיתו אותו למרוד בה', והרג אותם כשם שה' הרג את הבכורות [שפתי כהן].
הכתוב מדגיש כי פרעה קם הוא וכל עבדיו, כלומר הוא בעצמו התעורר ראשון, והוא זה שהוצרך לחזר על בתי עבדיו ולהקימם [רש"י, אבן עזרא, מלבי"ם, אבי עזר]. עבדיו נמנעו מלהקימו בעצמם, שכן כבר קודם לכן יעצו לו לשלח את ישראל והוא סירב לשמוע בקולם [שפתי חכמים]. המכה פגעה בתושבי המדינה כולה, אך הכתוב מציין וכל מצרים כדי לרמז שאנשי צבאו של פרעה לא ניזוקו במכה זו, שכן ה' השאיר אותם בחיים כדי להטביע אותם מאוחר יותר בים סוף [העמק דבר].
התוצאה הישירה של המכה הייתה ותהי צעקה גדולה, התגשמות מדויקת של נבואת משה [מלבי"ם, קאסוטו]. המצרים הבינו שאין מדובר רק במכת בכורות אלא באסון המאיים על כולם, וחששו שכולם עתידים למות [אלשיך].
הקביעה כי אין בית אשר אין שם מת מעוררת את שאלת הפרשנים, שהרי באופן טבעי לא בכל בית ישנו בכור. הגישה הפשטנית ביותר היא שהכתוב מדבר על הרוב, ומתאר מכת מדינה רחבה [אבן עזרא]. אולם, רוב הפרשנים מציעים הסברים אחרים למציאות שבה כל בית נפגע. גישה אחת מסבירה שאם לא היה בכור בבית, מת הגדול שבבני הבית, שכן גם הוא קרוי לעיתים "בכור" [רש"י, רמב"ן, גור אריה, בכור שור].
גישה אחרת, המדגישה את שפלות מצרים, טוענת כי נשות מצרים נהגו לזנות תחת בעליהן עם גברים רווקים ופנויים. כתוצאה מכך, לאישה אחת היו מספר ילדים שהם בכורים ביולוגיים לאבות שונים, וכולם מתו באותו לילה [רש"י, רמב"ן, שפתי חכמים, חומש קה"ת]. מציאות זו, שבה מתו גם בכורי האב וגם בכורי האם, מעוררת שאלה: מדוע ציווה ה' את ישראל לקדש רק את בכורי האם, כלומר את מי שפתח ראשון את הרחם? הפרשנים מסבירים כי בכור האם הוא הניכר והמפורסם יותר, והוא זה שמהווה את ראשית היציאה והמציאות בעולם, ולכן בו תלויה הקדושה. בישראל, בניגוד למצרים, נשמרה טהרת המשפחה, ולכן קודשו רק בכורי האם [רמב"ן, מזרחי, תולדות יצחק, גור אריה, משכיל לדוד].
לצד הסברים אלו, קיימת מסורת פרשנית ולפיה גם מתים שכבר נפטרו חזרו לעורר אבל באותו לילה. המצרים נהגו להציב בבתיהם פסלים ודיוקנאות של בכוריהם שמתו בעבר, ובאותו לילה התרסקו ונשחקו הפסלים הללו, מה שחידש את כאב המשפחות כאילו מתו באותו יום. בנוסף, המצרים נהגו לקבור את מתיהם בתוך בתיהם, ובליל המכה נכנסו כלבים, חפרו והוציאו את גופות הבכורות ממקום קבורתם, כך שאף בית לא נותר ללא נוכחות מוחשית של מת [רא"ש, דעת זקנים, חזקוני, צאינה וראינה].