רגע היציאה ממצרים מפגיש בין הציווי האלוהי המוקדם לבין המציאות ההיסטורית המתפרצת. בני ישראל עוזבים את ארץ עבדותם בחיפזון כה רב, עד שהמזון הבסיסי ביותר שלקחו עמם נושא עליו את חותם הגאולה הפתאומית.
הכתוב מתאר כי בני ישראל אפו את הבצק עֻגֹת מַצּוֹת, כלומר חררות של בצק שלא הספיק לתפוח ולהחמיץ [רש"י, רשב"ם, ברטנורא]. המילים כִּי לֹא חָמֵץ מתארות עובדה במציאות: הבצק פשוט לא החמיץ [ספורנו, אבן עזרא הקצר, שד"ל]. הפסוק מעורר שאלה פרשנית מרכזית: הרי בני ישראל כבר נצטוו קודם לכן לאכול מצות ולא להשהות חמץ, ואם כן, מדוע הכתוב תולה את אכילת המצה בכך שגורשו ממצרים ולא הספיקו לאפות?
רוב הפרשנים מתמודדים עם סתירה זו בשתי גישות עיקריות. הגישה הראשונה גורסת כי בני ישראל אכן אפו מצות משום שכך נצטוו, והחיפזון המוזכר בפסוק אינו מסביר מדוע אפו מצה, אלא היכן ומדוע לא אפו אותה בנחת במצרים. בשל הגירוש הפתאומי, הם נאלצו לשאת את הבצק על שכמם ולאפות אותו בדרך או בתחנתם הראשונה בסוכות [רמב"ן, תולדות יצחק, הכתב והקבלה, העמק דבר]. לעומתם, גישה שנייה קובעת כי איסור אכילת חמץ נאמר באותה שעה רק על קורבן הפסח עצמו או כציווי לדורות הבאים. לפיכך, בני ישראל אכן התכוונו להכין לעצמם לחם חמץ רגיל לדרך ואף נתנו שאור בעיסה, אך הגירוש המהיר והבהלה כפו עליהם לאפות את הבצק כמצה טרם יספיק לתפוח [טור הארוך, חזקוני, ברטנורא, דעת זקנים, אבן עזרא, קאסוטו]. יש המציעים קריאה שונה של תחביר הפסוק, ולפיה יש להפריד בין חלקי המשפט: הם אפו מצות כי הבצק לא החמיץ, והסיבה לכך שלא יכלו להתמהמה מתייחסת לעובדה שלא הכינו צידה לדרך [ריב"א, הדר זקנים].
העובדה שהבצק לא החמיץ בדרך נתפסת כפלא בפני עצמו. הפרשנים מסבירים כי הבצק לא תפח משום שבני ישראל לשו אותו ללא הרף [אור החיים], או משום שאוויר הלילה הקר צינן את העיסה שהוצאה מהבית החם אל הדרך [שד"ל]. במבט פנימי יותר, היעדר ההחמצה משקף את המצב הרוחני של בני ישראל באותם רגעים: הם התרוממו למדרגה רוחנית גבוהה של ביטול האגו – המיוצג על ידי החמץ התופח והמתגאה – והיו שקועים לחלוטין במציאות האלוהית [חומש קה"ת].
סופו של הפסוק, המציין כי וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם, מציג רובד נוסף של משמעות. מחד גיסא, יש כאן תיאור של מציאות פתאומית; הם לא קנו מזון ולא התכוננו למסע ארוך [העמק דבר, בכור שור, שטיינזלץ]. מאידך גיסא, מילים אלו מבטאות את שבחם הגדול של בני ישראל. הם לא שאלו כיצד יצאו למדבר שומם ללא אוכל, אלא הפגינו אמונה מוחלטת בה' ובמשה והלכו אחריהם בעיניים עצומות [רש"י, רבנו בחיי, משכיל לדוד]. עובדה זו, שישראל יצאו נדחפים ומגורשים מבלי שהספיקו אפילו להכין לחם, מטביעה על יציאת מצרים חותם אלוהי נצחי. היא מוכיחה שלא מדובר במרד אנושי מתוכנן של עבדים, אלא במהלך שמימי שבו ה' בלבד שלט על הזמן ועל האירועים [רש"ר הירש].