הציווי האלוהי מפרט את מרכיביה של סעודת הגאולה, שהיא רגע מכונן המשלב אכילה פיזית עם תודעה היסטורית ורוחנית עמוקה. השילוב של בשר, לחם חסר החמצה ועשבים מרים נועד לעצב את הזיכרון הלאומי של יציאת מצרים.
הדרישה וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר ממוקדת במכוון. התוספת של המילה "את" באה ללמד שהאכילה מוגבלת לבשר עצמו, ומוציאה מכלל זה גידים קשים, עצמות, קרניים וטלפיים [רש"י, אור החיים, תורה תמימה, מלבי"ם]. האכילה צריכה להיעשות מתוך שובע [העמק דבר, תורה תמימה], והיא מוגבלת לזמן של בַּלַּיְלָה הַזֶּה, כלומר אך ורק בלילה שבו בני אדם מכונסים בבתיהם [חזקוני], ואין היא נמשכת ליום שלמחרת או ללילה נוסף [תורה תמימה].
אופן הכנת הבשר מוגדר בקפידה כצְלִי אֵשׁ. משמעות הדבר היא צלייה ישירה באש, ולא בישול במים או צלייה בכלי שהוחם [רלב"ג, רבנו בחיי, מלבי"ם]. צורת הכנה זו מאפיינת אכילה של חיפזון, כאדם הממהר לצאת לדרך [רשב"ם], והיא מסמלת גדולה וחירות [אור החיים]. מעבר לכך, לצלייה באש היה ממד הפגנתי מובהק. ריחו של הכבש הצלוי התפשט באוויר, ובכך הפגינו בני ישראל בפומבי את דחייתם את האלילות המצרית, שכן הכבש נחשב לאלוהות במצרים וכעת הוא נאכל על ידי העבדים המשוחררים [חזקוני, קאסוטו].
לצד הבשר נצטוו ישראל לאכול וּמַצּוֹת. המצה, שהיא לחם שלא נתחמץ העשוי מחמשת מיני דגן [רלב"ג], מסמלת את החיפזון שביציאה, אך גם מבטאת אמונה פשוטה ותמימה, המכינה את הנפש לקראת ההתגלות האלוהית הגדולה [חומש קה"ת].
המרכיב השלישי הוא עַל מְרֹרִים, מונח הכולל כל מין של עשב או צמח מר [רש"י, גור אריה, דברי דוד]. בעוד שיש מי שהציע כי אכילת מרורים הייתה מנהג תזונתי מצרי נפוץ בשל האקלים הלח [אבן עזרא], הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמרור נועד להזכיר את מרירות השעבוד והעבודה הקשה. תזכורת זו נחוצה דווקא ברגע של שמחה וגאולה, שכן טבעו של אדם לשכוח במהירות את סבלות העבר [ברכת אשר]. הסבר נוסף הוא שאכילת בשר הפסח יחד עם עשבים מרים, ולא עם תבלינים מתוקים ומשובחים, נועדה לבזות את האלוהות המצרית הנאכלת [חזקוני].
המילה החותמת את הפסוק, יֹאכְלֻהוּ בלשון יחיד, עוררה דיון מרתק באשר ליחס בין שלושת המרכיבים. מילה זו מתייחסת לבשר הפסח, שהוא עיקר המצווה, ומלמדת שאם אין לאדם מצה או מרור, הוא עדיין יכול לקיים את מצוות אכילת הפסח לבדה [רלב"ג, תורה תמימה, מלבי"ם]. המילה "על" מתפרשת כאן במשמעות של "עם" [רמב"ן, הטור הארוך, ביאור יש"ר]. הפרשנים מסכימים כי בעוד שאכילת הפסח ואכילת המצה הן שתי מצוות עצמאיות, הרי שמצוות המרור תלויה לחלוטין בבשר הפסח וטפלה לו. כלומר, בזמן שאין קורבן פסח, אין חובה מן התורה לאכול מרור [רמב"ן, הטור הארוך, ביאור יש"ר].
למרות ההיררכיה ההלכתית ביניהם, שלושת המרכיבים יוצרים יחד שלמות רעיונית אחת. המרור מסמל את הגלות המרה, המצה את המהירות שבה הוציא ה' את ישראל ממצרים, ובשר הפסח מסמל את נס ההצלה עצמו. שלושת העניינים הללו כרוכים זה בזה, שכן ללא מרירות הגלות והזיכוך שבא בעקבותיה, לא היו ישראל משיגים את מדרגת הגאולה [אור החיים, בכור שור].