לאחר פירוט הלכות קורבן הפסח, התורה חותמת את העניין בקביעת עיקרון יסודי וגורף הנוגע למעמדו של הגר בעם ישראל. הכלל קובע שוויון מוחלט בין מי שנולד לעם ישראל לבין מי שבחר להסתפח אליו.
הפרשנים מסבירים כי המילה לָֽאֶזְרָ֑ח מתייחסת באופן בלעדי לבני עם ישראל. לעומת זאת, הביטוי וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶֽם מכוון אך ורק ל"גר צדק" – אדם שנכנס במלואו בברית וקיבל על עצמו את עול המצוות. התוספת של המילים "הגר בתוככם" נועדה להבדיל אותו מ"גר שער" או "גר תושב", שהם תושבים זרים או כאלו שקיבלו על עצמם רק מקצת מן ההלכות [אבן עזרא, חזקוני, ביאור יש"ר]. מבחינה דקדוקית, המילה יִהְיֶ֖ה מופיעה בלשון זכר למרות שהיא מתייחסת למילה "תורה" שהיא בנקבה, תופעה לשונית המוכרת במקומות נוספים במקרא [חזקוני]. מתוך הצירוף תּוֹרָ֣ה אַחַ֔ת, נלמד כי מערכת המצוות היא שלמה ובלתי ניתנת לחלוקה, ולכן גר אינו יכול להתגייר על מנת לקיים רק חלק מהמצוות [רלב"ג].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפסוק זה בא להשוות את הגר לאזרח לכל שאר מצוות התורה, גם במקומות שבהם הדבר אינו כתוב במפורש. עם זאת, מתעוררת שאלה פרשנית עמוקה: הרי ברגע שאדם מתגייר הוא נחשב לישראל לכל דבר, ואם כן, מדוע התורה צריכה לציין את השוויון הזה במפורש?
על כך מציעים המפרשים כמה כיווני חשיבה:
גישה אחת מסבירה כי הצורך בפסוק נובע מההקשר המקומי של הלכות הפסח. מכיוון שהתורה הוצרכה להשוות את הגר לאזרח באופן ספציפי לגבי קורבן פסח (כדי ללמד שגר אינו מקריב את הקורבן מיד עם גיורו אלא ממתין למועד הקבוע), היה מקום לטעות ולחשוב שהשוויון ביניהם קיים רק במצווה זו. לכן בא הפסוק ומבהיר שהשוויון תקף לכל התורה כולה [מזרחי, שפתי חכמים]. כיוון דומה, הנשען על כללי המדרש, מצביע על כך שהתורה הזכירה את חיובו של הגר בשני מקומות סמוכים – באיסור חמץ ובקורבן פסח. ללא הפסוק הנוכחי, היינו מפעילים את הכלל לפיו שני פסוקים הבאים ללמד על אותו עניין אינם יכולים ללמד על מקרים אחרים, ומסיקים שהגר חייב רק במצוות אלו. לכן נכתב "תורה אחת" כדי להרחיב את החיוב לכלל המצוות [לבוש האורה].
גישה אחרת מתמקדת במהותן של המצוות. מצוות רבות בתורה ניתנו כ"זכר ליציאת מצרים". מכיוון שאבותיו של הגר לא היו במצרים ולא חוו את הנס, ההיגיון היה נותן שהוא יהיה פטור ממצוות אלו. משום כך, התורה חייבה במפורש להכליל אותו ולדרוש ממנו קיום שווה למרות הרקע ההיסטורי השונה [גור אריה].
היבט נוסף נוגע לתהליך הגיור עצמו. מכיוון שתהליך זה מורכב משלבים כמו מילה וטבילה, ניתן היה לחשוב שגם לאחר סיום התהליך יישאר הבדל מעמדי מסוים בין הגר לבין מי שנולד כישראל. הפסוק מדגיש שמרגע שהושלם התהליך והגר ראוי להקריב פסח, חלה עליו "תורה אחת" ללא כל הבחנה [דברי דוד].
קביעה מוחלטת זו של שוויון מציבה בפני הפרשנים אתגר במקומות אחרים בתורה. מאחר שפסוק זה מהווה בניין אב לכלל המצוות, מתעורר הצורך להסביר מדוע במצוות מסוימות, כדוגמת הישיבה בסוכה, התורה בכל זאת בחרה לציין שוב במפורש את הכללתו של הגר [פרדס יוסף].