רגע לפני תיאור מכת בכורות ויציאת מצרים, עוצר הכתוב את הרצף הסיפורי כדי להגדיר את גבולות הקהילה הרשאית להשתתף בקרבן הפסח. קובץ הלכות זה, המנוסח בקצרה ובדיוק משפטי כדי להקל על הזיכרון, משמש כמעין כותרת לדורות ומגדיר מי שייך לברית ה' ומי נותר בחוץ [קאסוטו].
הפרשנים חלוקים בשאלת עיתוי אמירת הפסוק. גישה אחת גורסת כי פרשה זו, המגדירה את זֹ֖את חֻקַּ֣ת הַפָּ֑סַח, נאמרה רק לגבי הפסח שיעשו בני ישראל לדורות כהשלמה לדיני פסח מצרים שנידונו קודם לכן [אבן עזרא, ספורנו]. לעומתם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפרשה זו נאמרה למשה ואהרן בי"ד בניסן, ממש בערב היציאה ממצרים, ונוהגת הן באותו דור והן לדורות [רמב"ן, רש"י, מזרחי, ברטנורא]. הסיבה שה' המתין עד לרגע האחרון ולא מסר דינים אלו בראש חודש יחד עם שאר מצוות הפסח, היא כדי לזרז את בני ישראל בשעת מעשה [משכיל לדוד], או כדי לגרום להם למול את עצמם בליל היציאה ממש, כך שדם המילה ודם הפסח יתערבבו יחד [גור אריה]. מדרש נוסף מציע שה' הפיץ ריח גן עדן מקרבנו של משה, וכאשר ישראל ביקשו לטעום ממנו, התנה זאת משה בקיום ברית מילה, כפי שנדרש מפסוק זה [אור החיים].
התנאי המרכזי לאכילת הקרבן הוא שכׇּל־בֶּן־נֵכָ֖ר אינו רשאי להשתתף בו. מבחינה מילולית, משמעות הביטוי היא אדם שהוא נכרי וזר לעם ישראל [שד"ל, חזקוני]. עם זאת, על פי מסורת חז"ל, המונח מתייחס לכל אדם שמעשיו התנכרו לאביו שבשמים [רש"י, רמב"ן, ביאור יש"ר]. התוספת של המילה "בן" אינה מציינת קרבת משפחה, אלא תולדה של תכונה, בדומה לביטוי "בן כסיל" – כלומר, אדם שתכונת ההכחשה והכפירה טבועה בו [הכתב והקבלה].
מתוך כך, הפרשנים מסכימים כי האיסור אינו חל רק על גויים, אלא כולל בתוכו גם "ישראל מומר" – יהודי שהמיר את דתו או כפר באלוהיו. המילה "מומר" או "משומד" נגזרת מהשורש הארמי שמשמעותו התנכרות וחוסר היכרות, שכן אותו אדם עשה עצמו נוכרי לה' [רמב"ן, שד"ל, הכתב והקבלה]. בקרב הפרשנים מתקיימת מחלוקת לגבי חומרת ההתנכרות הפוסלת יהודי מאכילת הפסח. יש הסבורים כי המונח מתייחס רק למי שהמיר את דתו לעבודה זרה [ברכת אשר, נתינה לגר], בעוד אחרים מדגישים כי כל יהודי המומר אפילו לעבירה אחת בלבד נחשב כמי שמעשיו נתנכרו, ופסול מלאכול [מזרחי, דברי דוד].
הצורך לציין איסור זה במפורש, אף על פי שהתורה אוסרת בהמשך על "ערל" (מי שאינו נימול) לאכול בקרבן, נועד לכלול מקרים מורכבים יותר: למשל, גוי שנימול אך לא לשם גיור אמיתי (כמו ערבי או גבעוני), או לחלופין, גר צדק שנימול כהלכה אך חזר לסורו, וכן יהודי שנימול אך המיר את דתו [מזרחי, לבוש האורה, גור אריה].
ההוראה לֹא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ פירושה לא יאכל "ממנו" [אבן עזרא, חזקוני]. למרות הניסוח הנראה כאוסר על הנכרי עצמו לאכול, הפרשנים מבהירים כי התורה אינה מצווה על הגויים, אלא מזהירה את ישראל שלא יאכילו בשר פסח לאדם שאינו ראוי לכך. לכן, האיסור חל למעשה על הישראלי המאכיל [רלב"ג, הכתב והקבלה, תורה תמימה]. המילה "בו" באה להדגיש שדווקא בקרבן הפסח המרת דת פוסלת את האדם מאכילה, בשונה מתרומה או מעשר, שבהם המרת דת אינה פוסלת בהכרח [תורה תמימה].