חתימת פרשיית קורבן הפסח מדגישה את הציות המוחלט של העם להוראות שניתנו להם. מכיוון שכבר נאמר קודם לכן בפרק שהעם עשה כפי שנצטווה, הפרשנים מציעים דרכים שונות להבנת משמעותה של חזרה זו.
הגישה המרכזית קושרת את הפסוק לקיום המיידי של המצוות במצרים. בעוד שהאזכור הקודם התייחס לעצם שחיטת הפסח ומריחת הדם על המשקוף, הפסוק הנוכחי מתמקד בהלכות אכילת הפסח באותו הלילה [ביאור שטיינזלץ], ובייחוד באיסור האכלת נכרים, החובה לאכול בבית אחד והאיסור לשבור עצם [שד"ל]. מיקומו של הפסוק דווקא כאן, לאחר יציאת מצרים והצטרפות ה"ערב רב", מוסבר בכך שנוכחותם של זרים הפכה את ההלכות הללו למעשיות ורלוונטיות באופן מיידי [רש"ר הירש]. עם זאת, מאחר שחלק מהדינים המוזכרים בפרשה שייכים רק לזמן מאוחר יותר או לכניסה לארץ, המילה וַיַּעֲשׂוּ מתפרשת גם כקבלת התחייבות לעתיד, כלומר העם קיבל על עצמו לקיים דינים אלו לדורות [חזקוני, ברכת אשר על התורה].
מנגד, יש המנתקים את הפסוק מהקשרו המיידי במצרים, ומסבירים כי הוא מתייחס לפסח שחגגו בני ישראל מאוחר יותר במדבר סיני, שם מלו את הגרים. לפי קו מחשבה זה, התורה אינה מקפידה על סדר זמנים כרונולוגי [אבן עזרא], אם כי פרשנים אחרים דוחים השערה זו וטוענים שאין סיבה להוציא את הפסוק מהקשרו הטבעי [שד"ל].
רובד פרשני נוסף שם דגש על מצוות המילה שנידונה בפסוקים הקודמים, ורואה בה את עיקר העשייה המוזכרת כאן [העמק דבר]. לפי כיוון זה, המילים כֵּן עָשׂוּ מכוונות גם למשה ואהרון עצמם. אף על פי שמשה ואהרון לא היו משועבדים במצרים ולא היו זקוקים לכאורה לגאולה של קורבן הפסח, הם קיימו את המצווה כאחד העם [ריב"א]. מעורבותם באה לידי ביטוי גם בכך שהם אלו שמלו בפועל את בני ישראל, כאשר משה ביצע את החיתוך ואהרון את הפריעה [העמק דבר].
לבסוף, מנקודת מבט סגנונית, יש הרואים בפסוק זה פשוט נוסחה תנ"כית שגרתית וקבועה החותמת פרשיות של ציוויים [קאסוטו].