רגע לפני עזיבת מצרים, בני ישראל מקיימים הוראה ייחודית הנוגעת לרכושם של משעבדיהם. הכתוב מציין כי וּבְנֵי־יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ, פועל המנוסח בזמן עבר מוקדם. מכאן עולה כי פעולת השאלה התבצעה עוד קודם לליל מכת בכורות, שכן בעת החיפזון של היציאה עצמה לא היה להם פנאי להתעכב ולבקש רכוש [הכתב והקבלה, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, קאסוטו]. בקשה זו הופנתה ישירות לאנשים המצריים עצמם, ולא נלקחה כשלל מן המדינה [נתינה לגר].
הכתוב מדגיש כי המעשה נעשה כִּדְבַר מֹשֶׁה, כדי ללמד על טוהר כוונתם. בני ישראל לא פעלו מתוך חמדת ממון או תאוות בצע, אלא מתוך ציות מוחלט לצו הנביא. הוצאת רכוש במרמה נחשבת למעשה שאינו הגון, אך הם עשו זאת כהוראת שעה מיוחדת שנאמרה מפי נביא מובהק [אור החיים, שפתי כהן]. השאלה עצמה נעשתה תוך חלוקה מעמדית: כל אדם שאל רכוש בהתאם למעמדו [אבן עזרא]. יש הסבורים כי המונח "בני ישראל" מתייחס ספציפית למעמד העשירים, שהותירו מאחור בתים ושדות כמשכון ולכן חשו בטוחים לדרוש רכוש, בעוד שפשוטי העם קיבלו את הדברים בחסד גם מבלי לבקש [מלבי"ם]. כדי להבטיח את הצלחת המהלך, ננקטו פעולות חכמות: נשים עשירות פנו לשכנותיהן המצריות העשירות כדי להיראות כמי שראויות להחזיק ברכוש רב, והוקפד שעבד לא יבקש ישירות מאדונו [חומת אנך].
קיום הציווי הזה טמן בחובו מורכבות. אילו היו בני ישראל פשוט עוזבים את מצרים מבלי לבקש דבר, המצרים המבועתים היו מניחים להם ללכת ללא התנגדות. אולם, עצם לקיחת הרכוש היא שגרמה למצרים לרדוף אחריהם מאוחר יותר, כשהבינו שישראל בורחים ולא מתכוונים להשיב את הכלים. כך, פעולת השאלה היא זו שהובילה בסופו של דבר להשלמת הגאולה בקריעת ים סוף [העמק דבר].
אחת התעלומות הבולטות בפסוק היא אזכורן של הוּשְׂמָלֹת (הבגדים) לצד מתכות יקרות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפריטים מסודרים מהקל אל הכבד, ולכן השמלות, המופיעות בסוף, נחשבו לחשובות ויקרות אף יותר מכלי הכסף והזהב. קביעה זו מעוררת קושי הגיוני, שכן כיצד ייתכן שבגד יקר מזהב? על כך ניתנו מספר הסברים. יש הסבורים כי החשיבות לא נמדדה בערך כספי, אלא בקושי ההשאלה. המצרים ידעו שבני ישראל מתלבשים באופן שונה, והבינו שאם ישאילו להם בגד הוא ישונה או ייהרס. עצם העובדה שהסכימו להשאיל את הבגדים חרף ידיעה זו, היא שהפכה את השמלות לחשובות ומשמעותיות, בעיקר בעיני המצרים עצמם [שפתי חכמים, יריעות שלמה, גור אריה]. דעה אחרת גורסת כי מדובר היה בשמלות פאר מיוחדות ששובצו בהן חוטי כסף וזהב [דברי דוד].
מעבר לערכן, לקיחת הבגדים דרשה זהירות הלכתית. משה לא הזכיר את השמלות בציווי המקורי כדי למנוע מבני ישראל לקחת מלבושים מצריים אסורים, כגון בגדי נשים המיועדים לגברים, או בגדים שיש בהם חשש שעטנז. אזכורן כאן מעיד שבני ישראל נזהרו ובחרו רק שמלות המותרות להם [דברי דוד, ברכת אשר]. לבסוף, שמלות אלו שימשו גם ככלי קיבול. כשהמצרים החלו ללחוץ על ישראל לצאת, בני ישראל כבר צררו את כלי הכסף והזהב בתוך השמלות. הם טענו כי הכלים קשורים וביקשו מהמצרים להמתין עד שיתירו אותם, אך המצרים חסרי הסבלנות סירבו להמתין וויתרו על הרכוש [הדר זקנים].