חשבתם פעם איך התנהגו למשרתים בעולם העתיק של פעם? באותם ימים, אדונים בדרך כלל התייחסו לעובדים שלהם כמו אל חפצים, ולא כמו אל בני אדם. אבל התורה מלמדת אותנו משהו אחר לגמרי ומרגש מאוד. כאשר עם ישראל מתכונן לחגוג את חג הפסח ולאכול את הקרבן המיוחד, ה' נותן כלל חשוב לגבי עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת־כָּסֶף. הכוונה היא למשרת שהאדון שילם כסף כדי שהוא יעבוד אצלו.
התורה דורשת מהאדון וּמַלְתָּה אֹתוֹ, כלומר לעשות למשרת ברית מילה ולצרף אותו לדת ישראל. המטרה היא להרים את המעמד של המשרת ולהראות שהוא לא רכוש שאפשר להתאכזר אליו, אלא אדם מוגן שקרוב מאוד לאדון שלו.
רק אחרי שהמשרת נכנס לברית, התורה אומרת אָז יֹאכַל בּוֹ. הפירוש הפשוט והמרכזי של המילים האלו הוא שאם האדון מסרב לצרף את המשרת שלו לברית, האדון בעצמו לא מורשה לאכול מקרבן הפסח! קרבן הפסח מסמל את החופש והחירות שלנו. אדון שחושב שהמשרת שלו לא מספיק חשוב כדי להיות אדם שווה וחלק מהברית של ה', פשוט לא ראוי לחגוג את חג החירות בעצמו. ברגע שהאדון דואג למשרת שלו ומכבד אותו, שניהם יכולים לזכות ולאכול יחד מקרבן הפסח.