יצא לכם פעם לחשוב מה קורה כשאדם ממקום אחר מחליט להצטרף לעם ישראל? התורה קוראת לאדם כזה גֵּר. כשהוא נמצא אִתְּךָ, כלומר חי יחד עם בני ישראל, יכול להיות שיתעורר בו רצון להשתתף בקרבן הפסח. המילים וְעָשָׂה פֶסַח לא אומרות שהוא מקריב את הקרבן באותו הרגע שבו הוא מחליט להצטרף, אלא שהוא צריך לחכות לזמן המיוחד של חג הפסח, בדיוק כמו כולם.
אבל לפני שהוא יכול להשתתף, יש תנאי חשוב: הִמּוֹל לוֹ כׇל־זָכָר. כלומר, הוא והבנים במשפחה שלו צריכים לעבור ברית מילה, שזהו האות המיוחד של הברית עם ה'. אחרי ברית המילה, כתוב וְאָז יִקְרַב. למה התורה אומרת שהוא "יתקרב" ולא פשוט יעשה את הקרבן בעצמו? כדי ללמד אותנו שהגר לא פותח קבוצה נפרדת רק של גרים, אלא מתקרב ומצטרף לחבורה קיימת של יהודים, וכך הוא יוכל ללמוד מהם איך בדיוק לקיים את המצווה.
ברגע שהוא עשה את כל זה, התורה מכריזה שהוא יהיה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ. אזרח הוא אדם שנולד וחי בארץ. התורה מלמדת אותנו כאן כלל מדהים של שוויון: מרגע שהגר מצטרף אלינו, הוא שווה לגמרי לכל יהודי אחר ואין שום הבדל ביניהם.
בסוף יש אזהרה: וְכׇל־עָרֵל לֹא־יֹאכַל בּוֹ. ערל הוא מי שלא עבר ברית מילה. התורה מסבירה שאפילו יהודי שנולד בעם ישראל ואוהב את ה', אבל לא עשו לו ברית מילה בגלל סיבות רפואיות, לא יכול לאכול מקרבן הפסח. קרבן הפסח קשור בצורה כל כך חזקה לקדושה ולחיבור שלנו עם ה', שרק מי שיש בגופו את הברית יכול להשתתף בו.