יצא לכם פעם לחשוב למה בחג הפסח אנחנו כל כך נזהרים מכל פירור קטן של חמץ? התורה מסכמת כאן את ההלכות של חג הפסח באזהרה ברורה. היא אומרת שאסור לאכול מַחְמֶצֶת, שזה כל דבר שיש בו בצק שתפח. הוספת המילה כׇּל באה ללמד אותנו שאסור לאכול לא רק חמץ גמור כמו לחם, אלא אפילו מאכלים או משקאות שיש בהם רק טיפ-טיפה חמץ שהתערבב בפנים. תארו לעצמכם שמלך מצווה לגרש מהעיר שלו את כל מי שיודע רפואה. במקרה כזה, יגרשו לא רק את הרופאים המומחים, אלא גם את מי שיש לו רק מעט ידע רפואי. כך גם בחמץ, התורה אוסרת עלינו לאכול גם תערובת שיש בה מעט מאוד חמץ, למרות שהעונש על אכילת חמץ גמור חמור הרבה יותר.
מצד שני, התורה מצווה עלינו לאכול מצה. כשהתורה אומרת בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, היא מתכוונת שהחובה לאכול מצה קיימת בכל מקום שאנחנו גרים בו. החובה הזו נשארת תמיד, גם אם אנחנו נמצאים מחוץ לארץ ישראל, וגם היום כשאין לנו את בית המקדש ואת קורבן הפסח. המילים האלו גם מלמדות אותנו איזה סוג של מצה צריך לאכול. זו חייבת להיות מצה רגילה שאפשר לאכול בכל מקום, ולא לחמים קדושים מיוחדים שהיו מותרים לאכילה רק בירושלים.
כשהתורה אומרת תֹּאכְלוּ מַצּוֹת, היא מדגישה שזו חובה מוחלטת. אפשר לאכול מצות שעשויות מקמח משובח ונקי, אבל חשוב לדעת שהמצה צריכה להיות פשוטה, כמו לחם של עניים. לכן, אי אפשר לקיים את המצווה עם עוגות או עם מצות עשירות שלשו אותן עם שמן ודבש, אלא רק עם מצה פשוטה ורגילה.