איך אנחנו דואגים שלא נשכח לעולם את הניסים הגדולים שקרו לנו? כשבני ישראל עמדו לצאת ממצרים, ה' ביקש מהם להפוך את רגע ההצלה המרגש למסורת שתישאר איתנו לתמיד. בני ישראל בדיוק מרחו דם על המשקוף של הבית והתכוננו לצאת לדרך. אפשר היה להתבלבל ולחשוב שגם אנחנו נצטרך לעשות בדיוק את אותו הדבר בכל שנה. לכן התורה מצווה עלינו לשמור אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, והכוונה היא לא שנמרח דם על הדלתות, אלא שנמשיך לחגוג את חג הפסח ולהקריב את קורבן הפסח.
אם תקראו היטב, תראו שהפסוק מתחיל בפנייה לרבים במילה וּשְׁמַרְתֶּם, אבל מיד עובר לדבר לאדם יחיד כשהוא אומר שזה יהיה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ. הסיבה לכך היא שהמצווה הזו שייכת גם לכל עם ישראל יחד כקבוצה אחת גדולה, וגם לכל משפחה בתוך הבית הפרטי שלה. המילים עַד עוֹלָם מלמדות אותנו שקורבן הפסח תמיד ימשיך להיות בדיוק כמו במצרים, מכבשים או מעזים. כל המנהגים המיוחדים שאנחנו עושים בלילה הזה נועדו במיוחד בשבילכם, הילדים, כדי לעורר את הסקרנות שלכם ולגרום לכם לשאול שאלות. כך אנחנו זוכרים את ההצלה שלנו בכל דור ודור, ומקיימים את המצווה מתוך כוונה טהורה ואהבה לה', ולא סתם מתוך הרגל.