שמות, פרק י״ב, פסוק ל״ב

יצא לכם פעם לראות אדם עקשן מאוד שפתאום מוותר לגמרי על כל מה שהוא אמר? זה בדיוק מה שקרה למלך מצרים. אחרי כל המכות, פרעה נכנע לחלוטין. הוא קורא למשה ולאהרן ומסכים לכל הדרישות שלהם. הוא אומר להם גַּם־צֹאנְכֶם גַּם־בְּקַרְכֶם קְחוּ, כלומר, אתם יכולים לקחת איתכם את כל בעלי החיים שלכם בלי שום הגבלה. הוא מבין שהם עוזבים לתמיד ויצטרכו את הכבשים בשביל צמר וחלב, ואת הפרות והשוורים בשביל לעבד את האדמה. פרעה מוסיף ואומר כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם. פעם הוא ניסה להציב תנאים, אבל עכשיו הוא מבטל את הרצון שלו ומסכים בדיוק למה שבני ישראל ביקשו מהרגע הראשון. הוא אפילו מגרש אותם בנחרצות ואומר וָלֵכוּ. אולי היו בני ישראל שפחדו לצאת אל המדבר הלא מוכר, אבל פרעה כל כך מבוהל שהוא פשוט מכריח אותם לצאת מיד ולא משאיר להם ברירה. אבל הדבר המפתיע ביותר קורה בסוף. מלך מצרים הגדול והגאה מתחנן ומבקש וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי. הוא מבקש שכאשר בני ישראל יעבדו את ה', הם יזכירו אותו ויתפללו גם עליו. למה? פרעה בעצמו היה בן בכור, והוא פחד מאוד על חייו. מתוך הפחד הגדול, פרעה סוף סוף מבין את הגדולה של עם ישראל ויודע שברכה אמיתית יכולה להגיע רק ממי שאהוב וקרוב לה'.