יצא לכם פעם לחוות אירוע כל כך מיוחד ומרגש שרציתם לזכור אותו לתמיד? זה בדיוק מה שקרה לעם ישראל כשהם יצאו ממצרים. ה' רצה שההצלה הגדולה הזו לא תישאר רק זיכרון של פעם אחת, אלא תהפוך לחג שכל העם יחגוג בכל שנה מחדש כדי לזכור שאנחנו העם של ה'.
כשהתורה מצווה אותנו לזכור את הַיּוֹם הַזֶּה, היא מתכוונת ליום החמישה עשר בחודש ניסן, שזה בדיוק היום שבו בני ישראל יצאו מעבדות לחירות. המילים וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג מלמדות אותנו שזו לא סתם חגיגה רגילה של שמחה. בזמן שבית המקדש היה קיים, הציווי הזה אמר שצריך להביא קורבן מיוחד של תודה ושמחה שנקרא "קורבן חגיגה".
כדי להיות בטוחים שאף פעם לא נשכח את החג הזה, התורה משתמשת בשני ביטויים חשובים יחד, לְדֹרֹתֵיכֶם וגם חֻקַּת עוֹלָם. למה צריך להגיד את אותו הדבר פעמיים? כי אם היה כתוב רק "לדורותיכם", אולי היינו חושבים שצריך לחגוג את פסח רק עוד שני דורות וזהו. ואם היה כתוב רק "חוקת עולם", היינו יכולים לטעות ולחשוב שרק האנשים שיצאו ממצרים בעצמם צריכים לחגוג את החג הזה כל החיים שלהם. לכן שני הביטויים מופיעים יחד, כדי להבטיח שחג הפסח יהיה אהוב וחשוב לכל ילד וילדה, בכל דור ודור, לתמיד כאילו אנחנו בעצמנו יצאנו ממצרים. החובה שלנו לזכור ולחגוג נשארת איתנו לנצח, גם בזמנים שבהם עם ישראל נמצא בגלות ורחוק מהארץ שלו.