יצא לכם פעם לשמוע בשורה כל כך טובה ומרגשת, עד שפשוט רציתם להודות עליה מיד? כשבני ישראל עמדו לצאת ממצרים, הם קיבלו ציווי מיוחד. המילה וַאֲמַרְתֶּם מלמדת אותנו שזו ממש מצווה לדבר בפה ולספר בהתלהבות ובאמונה חזקה את סיפור יציאת מצרים. אנחנו לא רק עונים לשאלות, אלא מראים כמה אנחנו שמחים לקיים את המצוות.
הקורבן המיוחד שהם התבקשו להכין נקרא פֶּסַח, כי ה' ריחם על בני ישראל, דילג וקפץ מעל הבתים שלהם כדי לשמור עליהם. כל אדם היה צריך להכין את הקורבן הזה בעצמו, כדי להגיד תודה אישית לה' על כך ששמר עליו. הכתוב מסביר שהנס קרה בְּנׇגְפּוֹ, כלומר בזמן שה' הכה את המצרים. יש כאן בעצם שני דברים נפלאים: המילים אֲשֶׁר פָּסַח מתארות את הדילוג המיוחד שקרה באותו הלילה, והמילים וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל מזכירות לנו את ההצלה הגדולה של כל העם שלנו מעבדות לחירות, הצלה שנשארת איתנו לתמיד.
כשבני ישראל שמעו את הבשורות הטובות האלה, הם היו כל כך מלאי תודה ושמחה עד שהם התכופפו להודות לה'. התגובה שלהם מתוארת במילים וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ. אבל למה קודם כתוב וַיִּקֹּד בלשון יחיד, ואז וַיִּשְׁתַּחֲווּ בלשון רבים? הקידה ביחיד הייתה אמירת תודה על ההצלה הקרובה של האנשים שחיו באותו זמן, וההשתחוויה ברבים הייתה תודה גדולה על הבשורות הטובות לעתיד, על כל הדורות הבאים שעוד ייוולדו וייכנסו לארץ ישראל.