שמות, פרק י״ב, פסוק כ״ז

הציווי וַאֲמַרְתֶּם מהווה קריאה של אמונה מודעת, שבה העם מצהיר כי חייו וחירותו תלויים בעבודת ה'. ההכרזה כי זֶבַח־פֶּסַח הוּא מדגישה שמדובר בקורבן אישי של כל משפחה שניצלה, לזכר כך שה' פָּסַח עַל־בָּתֵּי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל, מונח המבטא דילוג פיזי מעל בתי העברים או לחלופין חמלה והגנה עליהם. בעוד שהפסיחה מתייחסת לאירוע הנקודתי שבו הכה ה' בְּנׇגְפּוֹ אֶת־מִצְרַיִם, ההמשך וְאֶת־בָּתֵּינוּ הִצִּיל מתאר את התוצאה הנצחית של שחרור האומה כולה מעבדות. בתגובה לבשורת הגאולה המיידית ולהבטחה העתידית שייכנסו לארץ ויעמידו צאצאים, מקבלים בני ישראל את המצוות בשמחה ובהכרת תודה, כפי שמתואר בסיום וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ.