יצא לכם פעם לחכות למשהו חשוב מאוד במשך כמה ימים, כשההתרגשות והציפייה רק הולכות וגדלות? זה בדיוק מה שקרה לבני ישראל במצרים רגע לפני היציאה לחופשי. ה׳ ביקש מהם לקחת כבש הביתה ולהמתין איתו עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם, כלומר לחכות ארבעה ימים שלמים מרגע שלקחו אותו ועד לזמן הקרבת קורבן הפסח. בזמן הזה, הכבש וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת, כלומר היה עליהם להשגיח עליו היטב ולבדוק שאין בו שום פצע או מום.
אבל למה לחכות כל כך הרבה זמן? באותם ימים המצרים האמינו שהכבש הוא סוג של אל, ולכן בני ישראל היו צריכים להפגין אומץ רב. כשהם החזיקו את הכבש בביתם בגלוי במשך ארבעה ימים, הם הראו לכולם שהם כבר לא מפחדים מהמצרים ולא מאמינים באלילים שלהם, וכך הם זכו במצוות חשובות שהכינו אותם לגאולה.
כשהגיע הזמן, התקבלה ההוראה: וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל. זה נשמע קצת מוזר, הרי איך עם שלם יכול לעשות פעולה אחת יחד על שה אחד? מכאן לומדים כלל חשוב: כשאדם אחד פועל בשם קבוצה שלמה, זה נחשב כאילו כולם עשו זאת יחד. הניסוח הזה גם מראה את האחדות הנפלאה של עם ישראל, שכולם פעלו יחד באותו זמן ובלי פחד.
הזמן המדויק שבו זה קרה נקרא בֵּין הָעַרְבָּיִם, שזהו הזמן בשעות אחר הצהריים, מהרגע שהשמש מתחילה לרדת לאט לאט לכיוון מערב, ועד שהיא שוקעת לגמרי ומתחיל הלילה.