שמות, פרק י״ב, פסוק ט״ז

וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן, המציין את יציאת מצרים, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, המציין את טביעת המצרים בים, יש לקיים מִקְרָא־קֹדֶשׁ, כלומר אספת עם חגיגית לשמיעת דבר ה' המלווה בשמחה, בלבוש נקי ובטהרה פנימית. בימים אלו חל איסור מוחלט על עבודה, ולכן התורה נוקטת בלשון סבילה ומדגישה כי כׇּל־מְלָאכָה לֹא־יֵעָשֶׂה גם על ידי אחרים, בין אם מדובר בילדים קטנים ובין אם מדובר בגויים העושים מלאכה עבור ישראל. עם זאת, בשונה משבת הותר להכין אוכל, ונקבע כי אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכׇל־נֶפֶשׁ, שהם צרכי תזונה בסיסיים ומוכרים לכל אדם, מותר בעשייה, והדבר כולל גם מזון לבהמות הבית אך שולל פינוקי מותרות. היתר זה מצומצם במילים הוּא לְבַדּוֹ, המורות כי מותר להכין רק את האוכל עצמו או להשתמש בכלי עזר שלא ניתן היה להכינם לפני החג. בנוסף, המילה לָכֶם מדגישה שההכנה מותרת אך ורק עבור צרכי העם, ולא עבור גויים, חיות משוטטות או אפיית לחמים המיועדים לקרבנות המזבח.