יצא לכם פעם לנסות לזכור משהו ממש חשוב, ופשוט לא הצלחתם? ה' רצה שאף פעם לא נשכח את הנס הגדול של יציאת מצרים. לכן, הוא ציווה שההורים יספרו את הסיפור הזה לילדים שלהם בכל דור ודור, ממש כאילו האבא מדבר ישירות אל הבן שלו.
כאשר מסופר על העקשנות של מלך מצרים, כתוב כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ. המילה הִקְשָׁה מתארת את העקשנות הגדולה שלו. פרעה חשב שהוא שולט בעולם וסירב לשחרר את העם. כדי להראות שה' הוא הבורא והוא זה ששולט בהכל, הגיעה מכת בכורות ששברה את העקשנות הזו. במכה הזו, ה' שמר והציל בדרך נס את הבכורות של עם ישראל.
בגלל שה' הציל אותם, הבכורות הפכו להיות מיוחדים ומוקדשים לו. לכן נאמר עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה', כלומר, את הבכורות של הבהמות הטהורות מביאים כקרבן לכבוד ה'. אבל מה עושים עם ילדים שהם בכורים? על כך נאמר וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה. התורה מצווה לעשות טקס מיוחד שנקרא פדיון, כדי שהילדים הבכורות יוכלו לגדול ולעשות את כל המלאכות הרגילות של היום יום.
וכדי שבאמת לא נשכח את כל הניסים האלה לעולם, ה' נתן לנו תזכורת שאנחנו מניחים ממש על הגוף שלנו ביום יום. התורה אומרת לשים את התפילין לאות על ידכה, כלומר על הזרוע, בדיוק מול הלב, כדי שנכוון את כל הרצונות שלנו לעשות את מה שה' מבקש. אחר כך כתוב לשים אותם בין עיניך. הכוונה היא לא למרווח שבין העיניים, אלא למעלה על הראש, איפה שנמצא המוח שלנו, כדי שגם המחשבות שלנו יהיו מכוונות לדברים טובים.