קרה לכם פעם שראיתם את ההורים שלכם עושים משהו מיוחד ושאלתם אותם למה הם עושים את זה, פשוט כי ממש סקרן אתכם להבין? התורה מספרת לנו על מצב דומה שבו ילד ניגש אל ההורים שלו. התורה משתמשת במילה מָחָ֖ר, אבל הכוונה היא לאו דווקא ליום המחרת, אלא לזמן רחוק יותר בעתיד, כשבני ישראל כבר לא יזכרו בעצמם את השעבוד ואת היציאה ממצרים כי הם לא היו שם.
הילד פונה אל ההורה, והמילים כִּֽי־יִשְׁאָלְךָ֥ מלמדות אותנו שכאן חשוב לענות לילד דווקא בגלל שהוא שואל מיוזמתו. התוספת של המילה לֵאמֹ֣ר מראה שהילד שואל מתוך רצון אמיתי וכן לשמוע את התשובה ולהבין, ולא סתם כדי לזלזל. הוא שואל שאלה קצרה ופשוטה: מַה־זֹּ֑את. זהו בעצם "הבן התם", ילד שלא מחפש פרטים והלכות מסובכות, אלא רק רוצה להבין את המשמעות של מצוות פדיון הבכורות, וגם למה יש מצווה מיוחדת דווקא לחמור.
ההורה עונה לו בדיוק בשפה שמתאימה לו: בְּחֹ֣זֶק יָ֗ד הוֹצִיאָ֧נוּ ה' מִמִּצְרַ֖יִם. הוא מסביר לו שה' הוציא אותנו בכוח גדול, למרות שהמצרים ממש לא רצו לתת לנו ללכת. התשובה הזו מזכירה את מכת בכורות, שבזכותה יצאנו ממצרים, ולכן אנחנו פודים את הבכורות שלנו היום כזיכרון לאותה הצלה מופלאה. ההורה גם מדגיש שיצאנו מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים, כדי להזכיר שכולנו היינו פעם עבדים שווים, וה' הוא זה שהפך אותנו לאנשים חופשיים, ולכן אנחנו שייכים לו.
ולמה מזכירים דווקא את החמור? ההורה מסביר לילד שכאשר יצאנו ממצרים בחיפזון גדול, לא יכולנו להשתמש בעגלות. החמורים הם אלו שעזרו לנו ונשאו את כל הרכוש שלנו על הגב שלהם. בגלל שהם השתתפו בנס הגאולה הגדול, גם הם זכו לקדושה מיוחדת משלהם.