שמות, פרק כ׳, פסוק י׳

וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי מייצר מנוחה סביבתית וציבורית רחבה שנועדה לקבוע בלבנו את האמונה בבריאת העולם. הקביעה כי זו שַׁבָּת לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מלמדת שאין זו התרעננות פיזית בלבד, אלא זמן המוקדש לה' ולהכרה בהשגחתו, ולכן הציווי לֹא־תַעֲשֶׂה כׇל־מְלָאכָה אוסר על כל יצירה והפקה תכליתית. המילה אַתָּה פונה לגברים ולנשים כאחד, ומטילה עליהם את האחריות למנוע גם מילדיהם הקטנים, וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, מלעשות מלאכה. שביתה מקיפה זו חלה גם על המשרתים, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, על חיות המשק, וּבְהֶמְתֶּךָ, ועל וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ – בין אם מדובר בגר שהתגייר לחלוטין וחייב בשמירת היום, ובין אם בתושב נוכרי שאסור להעבידו לצרכינו.