שמות, פרק כ׳, פסוק ג׳

הציווי לֹא יִהְיֶה לְךָ דורש בלעדיות אמונית מוחלטת ואוסר על האדם לקבל במחשבתו, או להחזיק ברשותו, שום כוח אחר כאלוה. התורה מכנה ישויות אלו, בין אם מדובר במלאכים או בגרמי שמיים, בשם אֱלֹהִים אֲחֵרִים רק משום שבני אדם עשו אותם לכאלה, אף שאין להם כוח עצמאי והם מתנכרים לעובדיהם ומתעלמים מהם בעת צרה. הוספת המילים עַל פָּנָי מדגישה את החוצפה שבמעשה, שכן ה' רואה הכול והפנייה לאלילים נעשית ממש מולו ומעוררת את כעסו. כמו כן, ביטוי זה מלמד שהאיסור תקף לנצח כל עוד ה' קיים, ושולל לחלוטין את הניסיון להעמיד מתווכים בין האדם לה', המשגיח על עולמו באופן ישיר.