מעמד הר סיני מגיע לנקודת שיא דרמטית, שבה מתפצלים דרכיהם של העם ומנהיגו אל מול ההתגלות האלוהית. בעוד ההמון נסוג לאחור, משה צועד קדימה אל תוך המסתורין.
הכתוב מציין כי וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק. אף על פי שכבר הוזכר קודם לכן שהעם התרחק, הדבר נשנה כאן כדי להדגיש כי מרוב פחד ואימה מקולו של ה', הם נסוגו עוד יותר לאחור מהגבול המקורי שנקבע להם [הטור הארוך, אבן עזרא הקצר, רבנו בחיי]. גישה אחרת מסבירה כי כעת הם נשארו לעמוד מרחוק באופן קבוע, בניגוד לשלבים הקודמים שבהם התקרבו והתרחקו חליפות בין דיבור לדיבור [מלבי"ם, העמק דבר].
לריחוק הפיזי ישנה גם משמעות רוחנית. המרחק מסמל פער של השגה; למרות שכל העם זכה למדרגת נבואה במעמד זה, השגתם נותרה "רחוקה" ומוגבלת ביחס להשגתו של משה [רבנו בחיי]. מנקודת מבט נוספת, ה' הסכים לריחוק זה כדי שהעם יקבל את התורה מתוך התודעה האנושית הרגילה שלו. אילו היו נשארים במצב רוחני מוגבה ומלאכותי, התורה לא הייתה יכולה לחדור אל ליבם ולהפוך לחלק מעולמם המעשי והיומיומי [חומש קה"ת].
לעומת העם, וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ. הכתוב מדגיש את הניגוד החריף בין תגובת העם לתגובת משה [הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים]. אף שוודאי חש יראה, תשוקתו של משה להתקרב לה' והכרתו בתפקידו כשליח הציבור, גברו על פחדו [ביאור שטיינזלץ]. יש הסבורים כי משה דחק עצמו ונכנס ממש פנימה [משכיל לדוד], ואף נעזר במלאכים מיכאל וגבריאל שהובילו אותו אל מעבר למחיצת מלאכי השרת כדי להוריד את התורה [קיצור בעל הטורים, שפתי כהן]. לעומתם, פרשנים אחרים מדייקים כי משה לא נכנס ממש לתוך הערפל, אלא רק התקרב עד לגבולו החיצוני, כפי שאדם ניגש אל שער המלך אך לא נכנס פנימה [רבנו בחיי, הכתב והקבלה, נתינה לגר].
משה נכנס אֶל הָעֲרָפֶל. רוב הפרשנים מסבירים כי "ערפל" הוא ענן עב וסמיך במיוחד, או חושך כבד [רש"י, רלב"ג, אבן עזרא הקצר]. משה עבר דרך שלוש מחיצות של הסתרה: חושך, ענן, ולבסוף הערפל הפנימי, המייצגות מדרגות עולות בהשגה רוחנית [רש"י, מלבי"ם]. הסיבה לכך שההתגלות נעשתה מתוך חושך והסתרה היא שכבודו של ה' כה עצום, עד שבני אדם אינם מסוגלים לראותו, כשם שאינם יכולים להישיר מבט אל השמש [אבן עזרא הקצר, רבנו בחיי]. דעה נוספת מציעה כי התורה ניתנה בחושך ולא באור כדי למעט בשמחה, שכן ה' צפה שעתידים ישראל לחטוא בעבודה זרה [הדר זקנים].
מנגד, גישה פרשנית ייחודית טוענת כי המילה "ערפל" אינה מתארת חושך כלל, אלא דווקא אור צח ובהיר להפליא, מלשון "ערוי אפל", כלומר מקום שהאופל נעדר וריק ממנו לחלוטין. לפי פירוש זה, כשם שחושך מוחלט מסתיר את מה שבתוכו, כך גם אור אלוהי חזק ועוצמתי מדי מסנוור ומונע מהאדם להסתכל בו, ולכן הוא משמש כמסווה [רבנו בחיי, הכתב והקבלה].
הפסוק נחתם במילים אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים. השימוש בשם "אלהים", המסמל את אלוהי כל הארץ, ולא בשם ה' המפורש, נועד לקשור את הפסוק להקשר הרחב של עשרת הדיברות, שניתנו לכלל האנושות תחת שם זה [קאסוטו].