מיד לאחר ששמעו את עשרת הדיברות מפי ה', פנו נציגי העם – הכהנים וראשי השבטים – אל משה בבקשה מבוהלת [אבן עזרא, ביאור יש"ר, קאסוטו]. בתחילה, העם דרש לשמוע את התורה ישירות מפי ה' ללא מתווך, אולם כעת הם חזרו בהם, לאחר שהבינו כי אינם מוכנים מבחינה רוחנית למעמד כה נשגב וכי הם עלולים להיפגע [מלבי"ם, העמק דבר]. התגלות ישירה זו כבר השיגה את מטרתה העיקרית: הוכחה חותכת לכל העם כי ההתגלות האלוהית היא עובדה מציאותית, מה שמונע כל טענה עתידית כאילו משה בדה את התורה מליבו [רש"ר הירש].
בבקשתם דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה, העם מצהיר על נכונותו המלאה לציית. הם מבהירים שאינם מסרבים לקבל את התורה, אלא אדרבה, הם יקבלו את דברי משה ויקיימו אותם בשמחה כאילו נאמרו מפי ה' [רלב"ג, ביאור יש"ר]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיש כאן טענה הגיונית: אם ממילא נקבל את הגזירות דרכך, אין צורך להסתכן במוות [אור החיים]. יתרה מכך, דבריו של משה הם יוכלו לשמוע ולהבין, אך אם ה' ימשיך לדבר, הם ימותו ולא יספיקו לשמוע [אור החיים]. אלמלא בקשה זו, ה' היה ממשיך ומוסר את כל תרי"ג המצוות והתורה שבכתב ישירות לכל העם, אך כעת הם ביקשו שמשה יקבל זאת עבורם [רשב"ם, העמק דבר]. בנוסף, המילה וְנִשְׁמָעָה רומזת לבקשה לנס: שה' יצרף את כוחו לקולו האנושי של משה, כך שכל המחנה העצום יוכל לשמוע אותו בבירור, ובכך יוכח ללא ספק שמשה אכן מדבר בשליחות ה' [אלשיך].
באומרם וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת, העם מבטא את חרדתו העמוקה מהקול המופלא, מהברקים ומהאש הגדולה [רלב"ג, חזקוני]. הפחד מהמוות היה מוחשי, שכן הם הרגישו שנשמתם פורחת בכל דיבור, והבינו שלא תמיד יתרחש נס שישאיר אותם בחיים מול עוצמה כזו [מלבי"ם]. רובד פרשני עמוק יותר מסביר כי הדיבור הישיר מפי ה' זיכך אותם לחלוטין וביטל את יצרם, וממילא גם את הבחירה החופשית שלהם. העם חשש מ"מוות" זה של מהותם האנושית, שכן עבודת ה' האמיתית מיועדת לבני אדם בעלי בחירה ולא למלאכים שאין להם יצר [פרדס יוסף]. לבסוף, מתוך הבנה שרק למשה יש את הכוח וההכנה הראויה לגשת למדרגת הנבואה הישירה, הם ביקשו לשלול מעצמם לחלוטין את הדיבור הישיר, ללא שום מסך או מחיצה של אש וענן, ולהותיר את משה כמתווך הבלעדי בינם לבין ה' [רמב"ן, רקנאטי, ביאור יש"ר].