פסוק זה מתאר את שיאו של מעמד הר סיני, ומתמקד בתגובתם החושית, הפיזית והנפשית של בני ישראל לנוכח ההתגלות האלוהית. הפסוק מציג תמונת מצב של עומס חושי אדיר, שבעקבותיו העם נרתע לאחור.
השאלה הראשונה שעולה מן הפסוק היא מתי בדיוק התרחשה תגובה זו של העם. הגישה המרכזית בקרב חלק מהפרשנים [רמב"ן, הטור הארוך, הכתב והקבלה, קאסוטו] היא שתיאור זה התרחש עוד לפני מתן תורה ועשרת הדיברות. לשיטתם, הפסוק מתאר את החרדה שאחזה בעם לנוכח תופעות הטבע המקדימות – הברקים, הרעמים וקול השופר ההולך ומתחזק. לעומתם, פרשנים אחרים [אבן עזרא, ספורנו, מלבי"ם, ביאור יש"ר] קובעים כי הפסוק מתאר את תגובת העם במהלך או לאחר שמיעת עשרת הדיברות, כאשר נחרדו מעוצמת הדיבור האלוהי עצמו.
הביטוי הפלאי רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת עורר דיון נרחב בקרב המפרשים, שניסו להסביר כיצד ניתן לראות צליל:
הגישה הניסית קובעת כי העם חווה תופעה על-טבעית שבה "ראו את הנשמע". כל דיבור שיצא מפי ה' לבש צורה גשמית של אש מוחשית, והעם ראה את אותיות התורה פורחות באוויר ונחקקות מול עיניהם [רש"י, כלי יקר, רבנו בחיי, העמק דבר].
מנגד, גישה פסיכולוגית ולשונית מסבירה כי במצבים של עומס חושי קיצוני, החושים מתמזגים לפעולה אחת ("חוש משותף"), או שהפועל "ראייה" משמש כאן בהשאלה לתיאור של השגה שכלית והבנה עמוקה, בדומה לביטוי "ולבי ראה" [אבן עזרא, רלב"ג, תורה תמימה, ספורנו, קאסוטו, ביאור יש"ר]. בנוסף, יש המסבירים כי רק באמצעות חוש הראייה יכלו בני ישראל לוודא באופן מוחלט שקול הדיבור אכן בוקע מתוך האש והשמיים, ולא משום מקום אחר [רש"ר הירש].
מתוך המילים וְכׇל הָעָם רֹאִים לומדים הפרשנים על נס נוסף שהתרחש במעמד זה: ריפוי המוני. העובדה ש"כל העם" ראו ושמעו מעידה שבאותו רגע לא היה בקרבם אפילו אדם אחד עיוור, חירש, אילם או חיגר, שכן התורה שימשה כרפואה שלמה לכל גופם [רש"י, תורה תמימה, ריב"א, שפתי חכמים, צאינה וראינה, דברי דוד].
תגובתם הפיזית של העם מתוארת במילים וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. קיימת מחלוקת לגבי משמעות המילה וַיָּנֻעוּ. יש המפרשים זאת כרעדה, זיע וצמרמורת פנימית שאחזה בגופם מרוב פחד [רש"י, שד"ל, שפתי חכמים]. אחרים מסבירים שמדובר בתנועה ממשית של נסיגה לאחור, כבריחה אינסטינקטיבית מסכנה [אבן עזרא, ספורנו, הטור הארוך]. בני ישראל, שעד כה הכירו את הנבואה רק מפי משה, חוו לראשונה את משא הקדושה האדיר של ההתגלות, והדבר היה למעלה מכוחם הפיזי לשאת [העמק דבר, שטיינזלץ].
הנסיגה לאחור הייתה דרמטית: מרוב חרדה, העם נרתע לאחור מרחק של שנים עשר מיל – כאורכו של כל מחנה ישראל – עד שמלאכי השרת נאלצו לסייע להם ולתמוך בהם כדי להחזירם למקומם [רש"י, חתם סופר]. מבחינה רעיונית, רתיעה זו מבטאת מצב של התבטלות מוחלטת וטבעית של האדם מול נוכחות ה' [חומש קה"ת]. החרדה והזעזוע שנחרתו בעם באותם רגעים הם המקור למנהג ישראל להתנענע ולהזדעזע מעט בשעת לימוד תורה ותפילה לדורות [קיצור בעל הטורים, צרור המור].