מצוות השבת משמשת כעמוד התווך של האמונה, ומהווה עדות תמידית לבריאת העולם יש מאין ולהשגחתו הפעילה של הבורא. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שעל ידי שביתה ממלאכה, האדם מכריז שהעולם אינו קדמון, אלא נברא ברצון על ידי בורא שפעל ובסופו של דבר שבת ממלאכתו.
המילה זָכוֹר אינה מנוסחת כציווי רגיל, אלא כמקור (Infinitive), צורה דקדוקית המעידה על פעולה תמידית ומתמשכת שאינה מוגבלת לזמן מסוים. המשמעות היא שיש לתת את הלב ולשמור על תודעת השבת באופן רציף לאורך כל ימי השבוע [רש"י, גור אריה, הכתב והקבלה]. יישום מעשי של תודעה זו מתבטא בכך שישראל אינם מעניקים שמות עצמאיים לימי השבוע כפי שנהוג באומות אחרות, אלא מונים אותם ביחס לשבת – "ראשון בשבת", "שני בשבת" וכן הלאה, וכך זכרון מעשה בראשית אינו נשכח לעולם [רמב"ן, אבן עזרא, רבינו בחיי].
הפרשנים נחלקו לגבי כיוון הזכירה: יש שפירשו שמדובר בזכירת העבר, כלומר התבוננות לאחור אל ששת ימי בראשית [רשב"ם], ויש שפירשו שמדובר בציפייה לעתיד, המתנה וייחול לבואו של יום המנוחה [שד"ל]. ביטוי מעשי נוסף לזכירה מתמדת זו הוא ההכנה הפיזית לקראת היום; אדם המזדמן לו במהלך השבוע חפץ נאה או מאכל משובח, ראוי שישמור ויזמין אותו לכבוד השבת [רש"י, רמב"ן].
אחד הדיונים המרכזיים סביב פסוק זה נוגע להבדל בינו לבין חזרת עשרת הדיברות בספר דברים, שם נאמר "שָׁמוֹר" במקום זָכוֹר. חז"ל והפרשנים מסבירים כי שתי המילים "נאמרו בדיבור אחד", כלומר הן מהוות מהות אחת בלתי ניתנת להפרדה. הסיבה לכפילות היא ש-זָכוֹר מייצג את מצוות העשה של השבת הנובעות ממידת האהבה, בעוד ש"שָׁמוֹר" מייצג את מצוות לא תעשה (האיסור על עשיית מלאכה) הנובעות ממידת היראה [רמב"ן, רבינו בחיי, רקנאטי]. אחדות זו של עשה ולא תעשה היא גם הבסיס ההלכתי לכך שנשים חייבות בקידוש היום; אף על פי שזו מצוות עשה שהזמן גרמה, כל מי שמחויב בשמירה ממלאכה, מחויב בהכרח גם בזכירה החיובית [רמב"ן, תורה תמימה]. בנוסף, הדיברות הראשונות מדגישות את בריאת העולם, בעוד שהדיברות השניות מדגישות את יציאת מצרים, שכן יציאת מצרים מוכיחה את השגחתו הניסית של ה׳ בתוך הטבע, ובכך משלימה את האמונה בבריאה [מלבי"ם, אברבנאל].
אשר למילה לְקַדְּשׁוֹ, משמעותה היא להבדיל את היום ולהעלותו מעל לזמן השגרתי. הקדושה מתבטאת בהתנתקות ממחשבות החול ומהבלי הזמן, ובהקדשת היום לעונג רוחני, ללימוד תורה ולהליכה אל החכמים לשמוע את דבר ה׳ [אבן עזרא, ספורנו, ביאור יש"ר]. אין מדובר רק במנוחה פיזית מעייפות, אלא ביחס של יראה וכבוד כלפי איסור המלאכה, כפי שמתייחסים לדבר הקדש [העמק דבר].
מבחינה מעשית, מתוך המילה לְקַדְּשׁוֹ לומדים הפרשנים את החובה מהתורה לקדש את היום בדיבור עם כניסתו, באמצעות הברכה על היין [רמב"ן, הכתב והקבלה]. לבסוף, קדושת השבת מהווה תיקון ישיר לדיבר שקדם לה; בעוד שהדיבר הקודם הזהיר מפני חילול שם ה׳ בנשיאת שמו לשווא, מצוות השבת באה כדי לקדש את שמו בעולם, מתוך הכרה מוחלטת במלכותו ובמעשה בראשית [כלי יקר].