הדרישה החותמת את עשרת הדיברות מעתיקה את המוקד ממעשים חיצוניים גלויים אל נבכי הנפש והמחשבה. ציווי זה מהווה את השורש והחותם של כל המצוות שבין אדם לחברו, שכן הוא מטפל בגרעין הפנימי המניע את האדם לפעולה.
רבים מהפרשנים מתמודדים עם שאלה פסיכולוגית ופילוסופית עמוקה: כיצד ניתן לצוות על האדם שלא להרגיש תאווה בטבעו לדבר יפה שנמצא מול עיניו? הרי הלב חומד מעצמו.
גישה אחת מסבירה שהשליטה בחמדה תלויה בתפיסת עולמו של האדם. כשם שאיש כפרי פשוט אינו חומד בלבו לשאת את בת המלך משום שהוא יודע שהדבר בלתי אפשרי לחלוטין, כך על האדם להפנים שמה ששייך לזולתו מופקע ממנו ונמצא לחלוטין מחוץ לתחום השגתו [אבן עזרא, שד"ל]. כאשר אדם מבין שכל מה שיש לו מגיע מאת ה', ושמח בחלקו, הוא ממלא את לבו באהבת הבורא ולא מותיר בו חלל פנוי לתאוות חומריות [הכתב והקבלה]. יתרה מכך, אפילו יראה קלה מפני החטא מסוגלת לשתק ולהעביר את יצר החמדה מן הלב [בית הלוי].
גישה שנייה, המקובלת על פרשנים רבים, מבחינה בין המושג "תאווה" שהוא הרגש הפנימי גרידא, לבין לֹא תַחְמֹד המבטא שלב מעשי יותר. לפי גישה זו, האיסור אינו מתמקד רק בעצם ההשתוקקות שבלב, אלא בתרגומה לפעולה, כגון הפעלת לחץ, פיתוי או תחבולות כדי לגרום לחבר למכור או למסור את החפץ [ספורנו, ביאור יש"ר, רש"ר הירש, קאסוטו]. בהקשר זה, גם אם האדם משלם ממון רב עבור החפץ לאחר שהפציר בבעליו בניגוד לרצונו החופשי, הוא עובר על האיסור, למרות הטעות הרווחת בציבור שקנייה בכסף אינה נחשבת לחמדה [תורה תמימה, פרדס יוסף].
התורה מפרטת שורה של דברים שאסור לחמוד, ופותחת במונח בֵּית רֵעֶךָ. הקדמת הבית נובעת מהסדר הטבעי של החיים, שכן דרכו של אדם לקנות תחילה בית ורק לאחר מכן לשאת אישה ולרכוש עבדים ובהמות [ריב"א, חתם סופר]. בנוסף, ייחוד האזהרה על הבית בא ללמד הלכה מיוחדת הנוגעת למקרקעין: מכיוון שקרקע אינה נגזלת מבחינה משפטית, אדם היושב בבית חברו שלא ברשותו עובר על איסור חמדה, גם אם אינו עובר על איסור גזל רגיל [העמק דבר].
לאחר מכן הכתוב מזהיר לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, איסור הכולל הפעלת לחץ או פיתוי כדי שהבעל יגרש את אשתו והחומד יוכל לשאתה [חזקוני, רש"ר הירש]. אזכור האישה מדגיש שהאיסור חל גם על דברים שאינם עומדים למכירה כלל [העמק דבר]. הפירוט ממשיך לעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ ולבסוף מסכם בכלל המקיף וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶֽךָ.
מיקומו של ציווי זה בסוף הדיברות אינו מקרי. החמדה נחשבת לאב הטומאה ולשורש כל החטאים החברתיים. מתוך חמדה אדם עלול להגיע לידי גניבה, ניאוף, עדות שקר ואף רציחה, כפי שקרה למשל לאחאב שחמד את כרם נבות היזרעאלי והביא להריגתו [רבנו בחיי, שפתי כהן, חומת אנך, אבי עזר]. בעוד ששופט בשר ודם יכול להעניש רק על מעשים כגון רצח וגניבה, איסור החמדה מהווה את החותם האלוהי על החוק החברתי, שכן רק ה' בוחן כליות ולב ויודע את מחשבותיו הנסתרות של האדם [רש"ר הירש].
הקבלה מבנית מעניינת מצביעה על כך שהדיברות פותחים באהבת ה' בדיבר הראשון ומסתיימים באהבת הזולת בדיבר העשירי, ובכך שני החלקים משלימים זה את זה [קאסוטו]. חכמי ימי הביניים אף מצאו הקבלה בין עשרת הדיברות לעשרת הגלגלים הקוסמיים, כאשר הדיבר העשירי מכוון כנגד גלגל הלבנה, שהוא השפל מכל הגלגלים ומסמל את התאווה והחמדה האנושית השפלה [אבן עזרא, רבנו בחיי].
עם זאת, הפרשנים מעירים כי קיימת גם חמדה מותרת ואף חיובית. התורה אינה אוסרת על קנאת סופרים, ומותר לאדם לחמוד את הישגיו הרוחניים של חברו, כגון חכמתו, לימוד התורה שלו וקיום המצוות. כמו כן, מותר לאדם לחמוד את בתו של חברו במטרה להשיאה לבנו בדרך כשרה ומקובלת [רבנו בחיי, צאינה וראינה]. ההכרה בכך שלכל אדם ניתן מאת ה' הציוד, הכישרונות והרכוש המדויקים הדרושים לו למילוי תפקידו הייחודי בעולם, היא התרופה האמיתית לכל קנאה וחמדה [חומש קה"ת].