מעמד הר סיני נפתח בהצהרה יסודית המהווה את התשתית לכל התורה כולה. אמירה זו אינה רק פתיחה, אלא רגע כינון הברית שבו מלך פורש את חסותו על עמו ומבסס את סמכותו. בקרב הפרשנים קיימת מחלוקת יסודית לגבי מהותה של הצהרה זו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [רמב"ן, רבנו בחיי, מלבי"ם ואחרים] רואה בה את המצווה הראשונה בתורה, מצוות עשה לדעת ולהאמין במציאות ה', בהשגחתו ובכך שהוא קדמון ובורא הכל. לעומתם, יש הסבורים [שד"ל, אבן עזרא, קאסוטו] כי אין כאן ציווי אלא הקדמה חגיגית, כדרך מלך הנכנס למדינה ומודיע על אדנותו בטרם יגזור את גזרותיו, שהרי לא ניתן לצוות על אמונה אלא אם כן מכירים תחילה בקיומו של המצווה. עם זאת, שתי הגישות מסכימות כי קבלה זו מוגדרת כקבלת עול מלכות שמים.
הפסוק פותח במילים אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ. השימוש בשני שמות מציג את שלמות ההנהגה האלוהית: השם "ה'" מורה על מציאותו הנצחית, היותו מהווה הכל ועל מידת הרחמים, ואילו "אֱלֹהֶיךָ" מורה על היותו שופט, מנהיג המשגיח בהשגחה פרטית, ועל מידת הדין [רמב"ן, אור החיים, מלבי"ם]. פרשנים רבים [רש"י, מזרחי, דעת זקנים] מסבירים כי ההדגשה על המילה "אָנֹכִי" באה למנוע טעות. מכיוון שעל הים נגלה ה' כגיבור מלחמה ובמעמד הר סיני כזקן מלא רחמים, ומכיוון שבשעת מתן תורה נשמעו קולות מארבע רוחות השמים, עלול היה העם לחשוב שישנן שתי רשויות או אלוהויות רבות. לכן באה ההכרזה להבהיר כי מדובר באל אחד ויחיד המשתנה במראותיו אך מהותו אחת. בנוסף, שתי הדיברות הראשונות נאמרו בגוף ראשון כדי שהעם יכיר את מלכו פנים אל פנים, ורק לאחר מכן יקבלו את יתר הדיברות דרך משה שליחו [כלי יקר].
הפנייה בפסוק מנוסחת בלשון יחיד, אֱלֹהֶיךָ ולא "אלוהיכם". שינוי זה נועד להזהיר כל פרט ופרט בעם כי הוא נושא באחריות אישית למעשיו וייענש עליהם, ובל יחשוב שיוכל להיבלע בתוך הרוב [רמב"ן, טור הארוך]. יתרה מזאת, הדיבור כוון ישירות לכל יחיד ויחיד כאילו ה' מדבר עמו לבדו [חזקוני, אור החיים, רש"ר הירש]. מנגד, יש המסבירים כי לשון היחיד נועדה להעניק למשה פתחון פה ללמד סנגוריה על ישראל בעתיד בחטא העגל, שכן יוכל לטעון כלפי ה' כי הציווי שלא לעבוד עבודה זרה נאמר לו אישית ולא לעם כולו [רש"י, גור אריה].
בהמשך הפסוק נאמר אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם. פרשנים רבים שואלים מדוע בחר ה' לציין דווקא את יציאת מצרים ולא את בריאת השמים והארץ, שהיא פלא קדמון וגדול. הגישה המרכזית [רמב"ן, רבנו בחיי, אבן עזרא, ספורנו] מסבירה כי בריאת העולם היא אירוע היסטורי שלא נראה לעין, בעוד שיציאת מצרים לוותה באותות ובמופתים שעם ישראל ראה וחווה בעצמו, ולכן הם יכולים להעיד עליה. יתרה מזאת, עצם שינוי הטבע ביציאת מצרים מוכיח בהכרח את חידוש העולם ואת שליטתו המוחלטת של ה' בבריאה. הסבר נוסף [שד"ל, הכתב והקבלה, ביאור יש"ר] מבחין בין אומות העולם לישראל: בריאת העולם היא טובה כללית המחייבת את כלל האנושות במצוות בסיסיות של בני נח, אך יציאת מצרים היא חסד פרטי וייחודי לישראל. חסד זה, של לקיחת עם מקרב עם בדרך נס, הוא שמחייב אותם למערכת חוקים עליונה וייחודית של קיום כל התורה והמצוות. עצם ההוצאה ממצרים היא כשלעצמה סיבה מספקת לכך שישראל יהיו משועבדים לה' [רש"י, בכור שור].
הפסוק חותם במילים מִבֵּית עֲבָדִים. לכאורה זוהי כפילות לאחר ציון ארץ מצרים, אך הפרשנים מוצאים בה משמעות עמוקה. יש המפרשים כי הכוונה היא מבית פרעה, שהיו עבדים למלך עצמו ולא לעבדים אחרים [רש"י, גור אריה]. לעומתם, יש המדגישים כי המצרים עצמם, בהיותם מזרע חם, נידונו להיות עבדים, ולכן ישראל היו למעשה במעמד הנחות ביותר של עבדים לעבדים, ומשם נגאלו [רבנו בחיי, טור הארוך, הדר זקנים]. מנקודת מבט רוחנית ומוסרית, ציון בית העבדים בא להדגיש את המעבר המוחלט משעבוד אנושי לשעבוד אלוהי. ה' פדה אותם ממעמד של עבדים משוללי רצון חופשי, הסיר מהם כל אונס וכפייה אנושית, ובכך קנה את הזכות המלאה על גופם ונפשם, כדי שיהיו חופשיים לעבוד אותו בלבד מתוך בחירה, הכרת הטוב ואהבה [אור החיים, ספורנו, רש"ר הירש].