מצות השבת מהווה הצהרה תיאולוגית עמוקה, הקושרת את שגרת חייו של האדם למעשה הבריאה האלוהי. על ידי שביתה ממלאכה, האדם מוותר מרצונו על שליטתו בטבע, מתנתק מן העשייה החומרית, ומכיר באדנותו המוחלטת של הבורא על היקום כולו.
הכתוב פותח במילים כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה'. הפרשנים מדייקים כי לא נאמר "בששת ימים", ורואים בכך רמז עמוק לכך שהזמן עצמו הוא נברא, ואינו ישות שקדמה לבריאת העולם [רבנו בחיי, תולדות יצחק]. בנוסף, היעדר אות היחס מלמד על משך הזמן הרצוף שבו פעל הרצון האלוהי [ביאור יש"ר]. הפירוט המופיע מיד לאחר מכן, אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם – הכולל את המאורות, החיות והדגים – נועד לשלול אמונות אליליות קדומות שייחסו כל איתן טבע או מרחב לאל אחר. הפסוק מצהיר בבירור כי אל אחד ויחיד ברא את כל חלקי היקום [אבן עזרא, קאסוטו].
ביחס למילים וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מתעוררת שאלה מהותית: הרי ה' אינו מתעייף, ומושג המנוחה הפיזית אינו שייך בו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמנוחה מתייחסת להפסקת פעולת היצירה ולסיום המלאכה. מסיבה זו, התורה אוסרת בשבת גם מלאכות שאין בהן כל טרח או מאמץ גופני, שכן מהות האיסור נובעת מעצם הפעולה היצירתית, כחיקוי לשביתת ה' מיצירה [אור החיים].
גישה נוספת מפרשת את הפועל "וינח" כפועל יוצא: ה' העניק מנוחה לעולמו. כלומר, הוא הפסיק לחדש בו ניסים גלויים של בריאה יש מאין, והטביע בו את חוקי הטבע הקבועים שינהלו אותו מכאן ואילך [רלב"ג, הכתב והקבלה]. מנוחה זו מבטאת גם את השלמות וההידור שהעולם הגיע אליהם ביום השביעי, בדומה למנוחת הנפש של אדם שהשלים את מלאכתו והשיג את רצונו במלואו [ספורנו, העמק דבר, ביאור יש"ר]. מנגד, יש המסבירים כי התורה ייחסה לה' מנוחה כביכול, כדי ללמד קל וחומר את האדם: אם הבורא הכל-יכול "נח" ממלאכתו, קל וחומר שהאדם, שעבודתו כרוכה בעמל וביגיעה, חייב לנוח [רש"י, הכתב והקבלה, גור אריה].
הפסוק חותם במילים עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ. ברמה ההיסטורית, הברכה והקדושה באו לידי ביטוי מוחשי בירידת המן במדבר: הברכה התבטאה בכך שביום השישי ירדה מנה כפולה שלא התקלקלה, והקדושה התבטאה בכך שביום השבת המן לא ירד כלל, כמבדיל אותו משאר הימים [רש"י, מזרחי, תורה תמימה].
ברמה הרוחנית, הברכה והקדושה מתבטאות בהענקת "נשמה יתירה" לאדם ביום זה. תוספת רוחנית זו מעניקה לו הכנה ויכולת לקלוט חכמה וקדושה במידה רבה יותר מבשאר ימי החול [רמב"ן, ספורנו, ביאור יש"ר]. יש הרואים בשבת מעין "נפש העולם"; כשם שהעולם נברא בשישה ימים, כך עצם קיומה של השבת מחדש ומקיים את היקום, ומעניק לו את הכוח והיציבות להתקיים במשך ששת הימים הבאים, וחוזר חלילה [אור החיים, פרדס יוסף].
בעוד שבפסוק זה טעם השבת תלוי בבריאת העולם, בדברות האחרונות שבספר דברים הטעם נקשר ליציאת מצרים. הפרשנים מסבירים כי שני הטעמים משלימים זה את זה ליצירת חברה מתוקנת. הזיכרון של עבדות מצרים מעורר באדם חמלה ומניע אותו להעניק מנוחה גם לעבדיו, שכן השבת מציבה את האדון והעבד באותה שורה של שוויון מול הבורא. במקביל, המנוחה המשותפת של בני החורין ביום מיוחד מאפשרת להם להתאסף יחד, להרבות אהבה, לעסוק ברוחניות ולשבות ממאבקי הקיום, ובכך להפוך את השבת לעדות אישית ולאומית על כך שה' הוא בורא העולם ומנהיגו [שד"ל, רש"ר הירש, הטור הארוך, קאסוטו].