הדיבר החמישי משמש כחוליה המקשרת בין המצוות שבין אדם למקום, המופיעות בחציו הראשון של עשרת הדיברות, לבין המצוות שבין אדם לחברו שמופיעות בחציו השני. רוב הפרשנים מסכימים כי מיקום זה אינו מקרי, שכן ההורים נחשבים לשותפים עם ה׳ ביצירת האדם. הבורא מעניק את הנשמה, וההורים מעניקים את הגוף החומרי. מתוך כך, הכרת הטוב כלפי ההורים שהביאו את האדם לעולם וטרחו בגידולו, מובילה באופן טבעי להכרת תודה ולכבוד כלפי הבורא עצמו [רמב"ן, כלי יקר, ספורנו, קאסוטו]. יתרה מכך, ההורים הם החוליה המקשרת המעבירה את מסורת הדורות, ההיסטוריה והאמונה לבניהם, ובכך הם מבטיחים את נצחיות האומה [רש"ר הירש].
המילה כַּבֵּד דורשת מהאדם להתנהג כלפי הוריו כפי שנוהגים באדם נכבד וחשוב [שד"ל]. פרשנים רבים מסבירים כי החובה המעשית מתבטאת בדאגה לצרכיהם הפיזיים כגון האכלה, השקיה, הלבשה וליווי, ואף דורשת מהבן להוציא מממונו האישי לשם כך, בדומה לחובה לכבד את ה׳ באמצעות מתן צדקה ומעשרות [רבנו בחיי, תורה תמימה, צאינה וראינה]. מעבר למעשים הפיזיים, הכבוד מתבטא גם בהכרה פנימית ומוסרית – שלא להתכחש להוריו, לא לשרת אותם רק מתוך ציפייה לירושה עתידית, ולא להישבע בחייהם לשוקר [רמב"ן]. התורה מקפידה להזכיר את האב והאם יחד, כדי ללמד ששניהם שווים לחלוטין בחובת הכבוד והמורא, ולצד זאת הרחיבו חכמים חובה זו גם כלפי אחים גדולים והורים חורגים [תורה תמימה, רש"ר הירש].
מצווה זו היא היחידה בעשרת הדיברות שמתן שכרה מפורש בצידה. ההבטחה לְמַעַן יַאֲרִכוּן מתפרשת בכמה מישורים. במישור הפשוט, מדובר בשכר של מידה כנגד מידה: מי שמכבד את אלו שהעניקו לו חיים, יזכה לתוספת חיים בעצמו [קאסוטו, מלבי"ם]. יש המפרשים זאת כהבטחה כפולה – חיים ארוכים בעולם הזה, וחיים נצחיים בעולם הבא שכולו ארוך [רמב"ן, הטור הארוך, ספורנו].
לצד הפירוש המבטיח שכר אלוהי, יש המציעים הסבר פסיכולוגי ומעשי. הטיפול בהורים מבוגרים עשוי להיות משא כבד ומתמשך, ולכן התורה מבטיחה לאדם שבאמצעות טרחה זו הוא קונה לעצמו אריכות ימים, וכך יבין שבעצם הוא טורח עבור חייו שלו [רבנו בחיי בשם רב סעדיה גאון]. בנוסף, אדם שמכבד את הוריו בזקנתם, מחנך במעשיו את ילדיו שלו, אשר יכבדו אותו כשיגיע לגיל זקנה [אברבנאל, קונטרס חיבה יתירה, תולדות יצחק]. גישה נוספת מציעה כי המילה יַאֲרִכוּן מלמדת שההורים עצמם, מתוך הכרת תודה, יתפללו לאריכות ימיו של הבן המטפל בהם [פענח רזא, הדר זקנים]. מנגד, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמתוך הבטחת השכר נלמד גם העונש: אם האדם לא יכבד את הוריו, ימיו יתקצרו [רש"י, מזרחי, משכיל לדוד].
ההבטחה לאריכות ימים אינה מופנית רק ליחיד אלא לאומה כולה. המילים עַל הָאֲדָמָה באות ללמד שכיבוד הורים הוא ערובה ליציבות חברתית, וקיום המצווה יבטיח שעם ישראל לא יגלה מעל אדמתו [אבן עזרא, שד"ל, רש"ר הירש]. חברה המעניקה כבוד, משמעות וביטחון קיומי לדור המבוגר היא חברה בריאה הזוכה להתקיים לאורך ימים [ביאור שטיינזלץ]. אף על פי שחובת כיבוד הורים נוהגת בכל מקום ובכל זמן, הרי שעיקר השפע והשכר המובטח על קיומה מתממש וניכר ביותר בארץ ישראל [העמק דבר, ברכת אשר].