הפסוק עוסק במעבר מן המזבח הזמני שבמדבר אל המזבח הקבוע בארץ ישראל. המילה וְאִם פותחת פתח לדיון בקרב הפרשנים לגבי אופי הציווי. הגישה המרכזית [רש"י, מכילתא, אבן עזרא] היא שהמילה משמשת כאן במשמעות של "כאשר", כלומר מדובר בחובה גמורה לבנות מזבח אבנים עם הכניסה לארץ. התורה בחרה בלשון זו כדי ללמד שהעבודה צריכה להיעשות מתוך רצון פנימי ובלב טוב, ולא רק מתוך כפייה של גזירת מלך [גור אריה]. מנגד, יש הסבורים כי מדובר ברשות, והבחירה נתונה לאדם אם לבנות את המזבח מאבנים, מאדמה או מלבנים [מלבי"ם, נתינה לגר].
התורה אוסרת לבנות את המזבח מאבני גָּזִית, כלומר אבנים מסותתות, חתוכות ומהודרות, ומצווה להשתמש באבנים טבעיות ושלמות כפי שנבראו [אבן עזרא, ספורנו, קאסוטו]. המילה אֶתְהֶן מדייקת כי הפסול חל רק על האבנים שסותתו. לכן, אם שולבה אבן מסותתת בבניין, היא עצמה נפסלת, אך אינה פוסלת את המזבח כולו [תורה תמימה, חזקוני].
ההנמקה המרכזית לאיסור מופיעה במילים כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ. הפרשנים מציעים מגוון גישות להסבר הפסול שבהנפת הברזל:
הגישה המוכרת ביותר מתמקדת בניגוד המהותי שבין ייעוד המזבח לייעוד הברזל. המזבח נברא כדי להאריך את ימיו של האדם ולהטיל שלום בין ישראל לאלוהים, ואילו הברזל, שממנו עשויה החרב, נועד לקצר חיים ולשפוך דם. לפיכך, אין זה מן הדין שיונף המקצר על המאריך [רש"י, מכילתא, צאינה וראינה]. הברזל מסמל את כוחו של עשו, את המלחמה ואת החרבת העולם, בעוד שהמזבח מייצג צדק, אנושיות ושלום, ולכן הברזל הורחק כליל מהמקדש [רמב"ן, רבנו בחיי, רש"ר הירש]. ברוח דומה, החרב מסמלת גאווה וגסות רוח, בשעה שהמזבח דורש ענווה ורוח נשברה [כלי יקר]. מתוך גישה זו לומדים הפרשנים קל וחומר: אם אבנים דוממות שניטל עליהן להשכין שלום ניצלות מן החרב, קל וחומר שאדם המטיל שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו יזכה להגנה מכל פורענות [רש"י, שפתי כהן].
גישה שנייה רואה באיסור הרחקה מעבודה זרה. סיתות אבנים בברזל היה מנהגם של עובדי אלילים, והיה חשש שהסיתות יוביל ליצירת צלמים, תבליטים וצורות באבני המזבח [רמב"ם, רשב"ם, שד"ל].
גישה שלישית מתמקדת בכבוד המזבח. סיתות האבן גורם לכך שחלקה יהיה בנוי במזבח לשם שמים, ואילו הפסולת שתנשור ממנה תושלך לאשפה או תשמש למטרות חול, דבר המהווה ביזיון לקודש [אבן עזרא].
גישה רביעית מציגה היבט מוסרי וכלכלי. בנייה באבני גזית יקרות עלולה להביא את האדם לחסרון כיס, ומתוך כך הוא עלול לאחוז בחרב, לגזול ולחמוס כדי לממן את הבנייה המפוארת. קורבן הבא מגזל שנוא על ה', וזהו חילול המזבח [צאינה וראינה].
מתוך הנימוקים הללו מתעוררת מחלוקת לגבי מהות האיסור ההלכתי. יש הסבורים כי התורה הקפידה דווקא על חומר הברזל, ולכן סיתות האבנים באמצעות כלי כסף, נחושת או תולעת השמיר מותר לחלוטין, שכן הברזל בלבד הוא המוגדר כחרב [רמב"ן, מלבי"ם]. לעומתם, יש הטוענים כי כל פגימה וסיתות של האבן פוסלים אותה, גם אם נעשו ללא ברזל, משום שעיקר האיסור הוא שינוי צורתה הטבעית של האבן והחשש מיצירת צורות [חזקוני, רשב"ם].