הדרישה הבלעדית לנאמנות מוחלטת עומדת בבסיס הקשר שבין ה' לישראל. לאחר ההכרזה על מציאות ה' והשגחתו, מגיעה שלילת כל כוח או ישות אחרת. הציווי אינו שולל רק את מעשה הפולחן עצמו, אלא חודר אל נבכי הנפש והמחשבה, ודורש בלעדיות אמונית שאינה מותירה מקום לשום שותף, מתווך או כוח עליון מלבדו.
בביאור המילים לֹא יִהְיֶה לְךָ, נחלקו הפרשנים מהי מהות האיסור. גישה אחת גורסת כי מכיוון שבהמשך הפסוקים מופיע איסור מפורש על עצם עשיית הפסל, הרי שציווי זה בא להוסיף איסור על החזקה וקיום של עבודה זרה ברשותו של האדם, גם אם היא נעשתה על ידי אחרים או לפני זמן רב [רש"י, מזרחי]. לעומת זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שזהו איסור מחשבתי ואמוני. הציווי מזהיר שלא לקבל שום כוח אחר כאלוה, שלא להאמין בו ולא להמליכו בלב, וזאת כהשלמה לציווי החיובי של אמונת הייחוד [רמב"ן, אבן עזרא, מלבי"ם]. מאחר שה' הוא מקור ההוויה הנצחית, המילה "יהיה" רומזת גם לכך שלאלילים אין באמת הוויה ומציאות קבועה, אלא הם משתנים וכלים, ולכן אדם לא יכול להעניק להם קיום ומעמד של אלוהות [כלי יקר, אור החיים]. כמו כן, הציווי מנוסח בלשון יחיד כדי להבהיר שאפילו שיתוף של כוח אחד נוסף עם ה' הוא אסור בתכלית [קאסוטו], ושלא יחשוב האדם שיוכל לעבוד את ה' ובמקביל להיעזר בכוחות נוספים כדי להשיג תועלת [חזקוני, בכור שור].
השימוש בביטוי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מעורר פליאה, שהרי אין באמת אלוהויות אחרות. הפרשנים מסבירים כי התורה משתמשת בלשון זו משום שאנשים אחרים הם אלו שעשו אותם לאלוהות, ויש בכך גנאי כלפי מעלה לכנותם בשם זה [רש"י, תורה תמימה]. פירוש נוסף למילה "אחרים" הוא שהם מתנהגים כזרים וכאחרים כלפי עובדיהם – כשאדם צועק אליהם בעת צרה, הם אינם עונים לו ומתעלמים ממנו כאילו אינם מכירים אותו [רש"י, חזקוני]. לחלופין, הם נקראים כך משום שאת כוחם, אם יש להם כזה, הם שואבים ממקור אחר – מה' שהוא עילת העילות, ואין להם שום כוח עצמאי משלהם [רבנו בחיי, הכתב והקבלה]. לאורך ההיסטוריה, עבודת ה"אלוהים האחרים" לבשה צורות שונות: החל מסגידה למלאכים ולשכלים נבדלים שנתפסו כשרי האומות, דרך עבודת גרמי השמים והמזלות מתוך מחשבה שיביאו שפע, ועד לסגידה לשדים או לאנשי כוח ושליטים [רמב"ן, אברבנאל]. כל אלו נכללים באיסור המוחלט. תפיסת ריבוי האלוהויות אף מובילה לשחיתות מוסרית ולשנאה בין עמים, בעוד האמונה באל יחיד מאחדת את האנושות כולה [שד"ל].
המילים עַל פָּנָי חותמות את הפסוק ומוסיפות לו חומרה מיוחדת. רוב הפרשנים מסבירים ביטוי זה כנוכחות תמידית: מכיוון שכבוד ה' מלא את כל הארץ והוא רואה הכול, העובד עבודה זרה עושה זאת ממש "בפניו" של המלך, ואין לך מרידה וחוצפה גדולה מזו [אבן עזרא, רמב"ן, ספורנו]. בנוסף, כל שימוש בביטוי זה במקרא מבטא כעס, קפידה וצער – האדם העושה זאת מכעיס את ה' על אפו ועל חמתו [שד"ל, כלי יקר, אור החיים].
מזווית אחרת, המילה "פני" מתפרשת מלשון קיום ונצחיות ("כל זמן שאני קיים"), כדי להדגיש שהאיסור אינו תקף רק לדור יוצאי מצרים שחוו את ההתגלות, אלא לכל הדורות ולנצח [רש"י, תורה תמימה]. לבסוף, הביטוי בא לשלול את טענתם של עובדי האלילים, שסברו כי בשל רוממותו וגדולתו של ה' אי אפשר לפנות אליו ישירות ויש צורך במתווכים. התורה מדגישה כי ה' משגיח על הכול באופן ישיר, ואין להעמיד שום מתווך או כוח על פניו [הכתב והקבלה, אור החיים]. כמו כן, אף שה' נגלה לישראל ב"פנים" שונות – כגיבור מלחמה על הים וכזקן רחום בסיני – אל להם לטעות ולחשוב שמדובר ברשויות שונות, שכן הכול הוא מהות אחת ויחידה [כלי יקר].