לאחר המעמד המטלטל של מתן תורה, שבו העם נחרד מעוצמת ההתגלות האלוהית וחשש לחייו, משה ניגש להרגיע אותם. הוא מסביר להם שכוונת ה' אינה להעניש או להטיל אימה משתקת, אלא לרומם אותם מבחינה רוחנית ולצרוב בתודעתם חוויה מעצבת לדורות.
משה פותח בקריאה אַל תִּירָאוּ. הוא מבהיר כי הופעת ה' נועדה אך ורק לטובתם, ואין מטרתה לעורר בהם פחד ממוות או יראת עונש נמוכה, אלא להעלות אותם למדרגה עליונה של יראת הרוממות [בכור שור, ביאור יש"ר, מלבי"ם, קאסוטו].
את הסיבה להתגלות מנמק משה במילים לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם. סביב משמעות המילה נַסּוֹת נחלקו הפרשנים לשלוש גישות עיקריות:
הגישה הראשונה מפרשת את המילה מלשון "נס" ודגל, כלומר התנשאות וזקיפות. מטרת ההתגלות היא הרמה וגדולה – ה' ביקש לרומם את ישראל, להעניק להם שם וגדולה בעולם כאומה שזכתה להתגלות אלוהית ישירה, ולהגביה את כוחות נפשם [רש"י, כלי יקר, רלב"ג, הכתב והקבלה, שפתי חכמים, העמק דבר].
הגישה השנייה גוזרת את המילה מלשון "רגילות". המעמד נועד להרגיל את העם לנבואה ולגילוי שכינה, כך שהאמונה תושרש בליבם באופן עמוק ולא תיפרד מהם לעולם [רמב"ן, ספורנו, הטור הארוך, צרור המור].
הגישה השלישית מבינה את המילה כפשוטה – לשון בחינה וניסיון. ה' רצה לנסות את ישראל האם יעמדו בחרדה ויקבלו את מצוותיו מתוך אהבה [רמב"ן, רשב"ם, שד"ל, הירש]. ניסיון זה נועד גם להכין אותם לעתיד: מאחר שראו את האמת האלוהית במו עיניהם וללא מתווכים, שום נביא שקר לא יוכל לעולם להטות אותם מדרך האמת [רמב"ם מובא ברמב"ן ובטור הארוך, מלבי"ם].
הפסוק ממשיך ומסביר כי בָּא הָאֱלֹהִים בכבודו ובעצמו, מלווה בפמליה של מעלה [ספורנו], כדי ליצור קשר אישי וישיר ללא אמצעים [הירש, אלשיך].
תכליתה של התגלות זו היא וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם. רוב הפרשנים מסבירים כי היראה הניכרת "על הפנים" משמעותה בושת פנים. הבושה היא תכונה פנימית המשתקפת באופן פיזי על פניו של האדם, ומי שזכה לעמוד מול השכינה, מתמלא בבושה וענווה עמוקה [רבנו בחיי, בעל הטורים, אור החיים, מלבי"ם]. אחרים מפרשים שהזיכרון החזותי של המעמד והאותיות ייחקק ויישאר תמיד לנגד עיניהם הדמיוניות [כלי יקר, העמק דבר, אבן עזרא הקצר, שטיינזלץ]. פירוש ייחודי נוסף מציע כי המילה פְּנֵיכֶם אינה מתייחסת לפרצוף, אלא נגזרת מלשון "פניות" – בכל כיוון שאליו יפנה האדם את מעשיו ומחשבותיו, תלווה אותו יראת ה' [הכתב והקבלה].
התוצאה הישירה של אותה בושה ויראת רוממות קבועה היא לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ. כאשר האמונה חקוקה בנפש, ופחד ה' ובושת הפנים נמצאים תמיד בתודעת האדם, הוא אינו מגיע כלל לידי חטא, שכן החוויה הרוחנית העמוקה מונעת ממנו לעבור על רצון בוראו [אור החיים, ביאור יש"ר, העמק דבר].