האיסור המוחלט על עבודה זרה עומד במוקד הדברים, תוך הצגת מערכת יחסים בלעדית וטוטאלית בין ה׳ לעמו. דרישה זו לאקסקלוסיביות מלווה באזהרה חמורה על השלכות החטא, אשר מהדהדות לאורך דורות.
ההוראה לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה מבטאת כניעה והכרה באליל כגורם המכוון את גורלו של האדם, בעוד ההוראה וְלֹא תׇעׇבְדֵם מבטאת כניעה מעשית והקדשת פעולותיו של האדם לאותו אליל [רש"ר הירש]. הפרשנים מסכימים כי האיסור מקיף כל צורה של פולחן, ואפילו אם הפעולה נעשית בדרך של ביזיון או נכפית על האדם באונס [רבנו בחיי, מלבי"ם]. המילה תׇעׇבְדֵם מנוקדת במקרא באופן חריג, בקמץ קטן במקום בפתח, ויש שרואים בכך רמז לגנאי; מטרת הניקוד היא להדגיש שעבודת אלילים אינה ראויה להיקרא בשם המכובד "עבודה", אלא רק בכינוי משובש ומושחת [שד"ל, קאסוטו].
התואר אֵל קַנָּא מציג את ה׳ כמי שאינו מוכן לחלוק את כבודו עם כוחות אחרים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהקנאה מיוחסת לה׳ על דרך ההשאלה, בדומה למלך המקנא למורדים בו או לבעל המקנא לאשתו [רלב"ג, טור, קאסוטו]. בעוד שרוב הפרשנים קובעים כי המונח "קנאה" מופיע בתנ"ך אך ורק בהקשר של עבודה זרה [רמב"ן, רבנו בחיי], יש החולקים וסבורים שהקנאה מבטאת חרון אף ונקמה על חטאים קשים באשר הם [שד"ל]. עם זאת, הקנאה האלוהית אינה התפרצות זעם חסרת רסן; ה׳ שולט בקנאתו, כובש את כעסו, וממתין בטרם ייפרע מן החוטאים [כתב והקבלה, מלבי"ם].
המילה פֹּקֵד מתפרשת כזכירת החטא [אבן עזרא], כהשגחה ובחינה מדוקדקת של המעשים [כתב והקבלה], או כענישה ונקמה מכוונת [רמב"ן, שד"ל]. ההכרזה כי ה׳ פוקד את חטאי האָבֹת עַל בָּנִים עוררה דיון מוסרי נרחב, שכן היא נראית כסותרת את עקרון הגמול האישי לפיו כל אדם נענש רק על חטאיו שלו. מתוך המקורות עולות שלוש גישות מרכזיות ליישוב עניין זה. הגישה הרווחת ביותר קובעת כי הבנים נענשים רק כאשר הם ממשיכים לחטוא ואוחזים במעשי אבותיהם. במצב זה, הבן נחשב כענף המחובר לעץ האב, ולכן הוא נושא גם בעוון השורש [גור אריה, כלי יקר, רש"י].
גישה שנייה רואה בפקידת העוון דווקא ביטוי של חסד ואורך רוח אלוהי. ה׳ אינו ממהר להשמיד את הרשע מיד, אלא ממתין ומעביר את זכירת החטא לדורות הבאים, בתקווה שאחד הצאצאים יחזור בתשובה. העונש המוחלט מגיע רק אם סאת החטאים מתמלאת לאורך ארבעה דורות רצופים [אור החיים, ספורנו, בכור שור].
גישה שלישית טוענת כי מדובר בחוקיות טבעית והשגחתית שה׳ טבע בעולם, שבה ילדים סובלים בהכרח מהשלכות מעשי הוריהם. חוקיות זו נועדה להרתיע את האדם מחטא, מתוך הבנה שהדאגה לעתיד צאצאיו תבלום את שרירות לבו. אף שבעיני בשר ודם הדבר עשוי להיראות כעוול, בראייה אלוהית רחבה זוהי הנהגה שנועדה לטובת המין האנושי כולו [שד"ל, רש"ר הירש].
הענישה יכולה להגיע עד הדור השלישי, המכונים שִׁלֵּשִׁים (נכדים), ועד הדור הרביעי, המכונים רִבֵּעִים (נינים). המילה לְשֹׂנְאָי החותמת את הפסוק מתפרשת כמתייחסת לצאצאים הממשיכים לשנוא את ה׳ [רש"י, רשב"ם], או לאבות עצמם שחטאו מתוך מרד ושנאה מופגנת [שד"ל, כתב והקבלה]. מנגד, מודגש כי מידת הטובה מרובה לאין שיעור ממידת הפורענות; בעוד שהעונש נמשך לכל היותר עד ארבעה דורות של חוטאים, החסד האלוהי מוענק לאלפי דורות של אוהבי ה׳.