ציווי התורה אינו מתמקד רק במנוחת היום השביעי, אלא מעניק משמעות ומסגרת גם לששת ימי המעשה, ומגדיר את היחס הראוי של האדם כלפי עמלו.
הפרשנים נחלקו בשאלת מהות העבודה בששת הימים: האם מדובר בחובה או ברשות? גישה אחת גורסת כי המילים שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד אינן ציווי אלא היתר בלבד לעסוק במלאכה בימי החול [אבן עזרא, ביאור יש"ר]. לעומת זאת, יש שראו בכך הדרכה חיונית לחיים, שכן הבטלה עלולה להביא את האדם לידי כליון. לכן, גם מי שאין לו צורך כלכלי לעבוד, מונחה למצוא לעצמו עיסוק, אפילו בשיקום שדות חרבים. עם זאת, הדרכה זו מכוונת בעיקר לאדם הפשוט, ולא לתלמידי חכמים שתורתם אומנותם [תורה תמימה].
בניתוח לשון הפסוק, הפרשנים עומדים על ההבדל שבין תַּעֲבֹד לבין מְלַאכְתֶּךָ. בעוד שיש המסבירים כי חציו השני של הפסוק פשוט מפרש את חציו הראשון ומתייחס לעשיית כל צורכי האדם [שד"ל, שטיינזלץ], או שמשמעות המילה תַּעֲבֹד היא פשוט עבודה פיזית [בכור שור], רבים מזהים כאן חלוקה מדויקת לסוגי עשייה שונים. הגישה המרכזית מבחינה בין תַּעֲבֹד, המכוון לעבודה קשה שנועדה לפרנסה בסיסית כגון עבודת אדמה, לבין מְלַאכְתֶּךָ, שהיא עשייה המיועדת להנאת הגוף ולנוחותו, כדוגמת בישול ואפייה [רמב"ן, העמק דבר, הטור הארוך].
מבט פילוסופי יותר מציע כי תַּעֲבֹד מייצג עיסוק בחיי שעה חולפים, שהם כעבודת עבד המצטער על עולם שאינו שלו, בעוד מְלַאכְתֶּךָ מתייחסת לעשייה ההכרחית לאדם המסתפק במועט [ספורנו]. לחלופין, העבודה בששת הימים אינה פעולה של אדנות אנושית, אלא שירות של האדם כשליחו של ה' בעולם, במטרה לרומם את החומר ולשעבד אותו לרצון העליון, בדומה למלאך העושה את שליחותו [רש"ר הירש]. ברוח זו, ימי החול מאפשרים לאדם לשלב את העשייה הגופנית עם עבודת ה', כפי שנהגו האבות [רבנו בחיי], כאשר ההנחיה היא להקדים את עבודת ה' ורק לאחר מכן לפנות לעסקי החול [כלי יקר].
הפסוק מעורר קושי מעשי: כיצד ייתכן שאדם יסיים את כׇּֿל־מְלַאכְתֶּֽךָ בששת ימים בלבד? יש שפתרו זאת בכך שהמילה "כל" אינה מוחלטת, אלא משמעותה לעשות חלק גדול מן המלאכה [חזקוני]. אולם, רוב הפרשנים מסכימים כי אין מדובר בסיום פיזי של המלאכה, אלא בהדרכה תודעתית ופסיכולוגית לקראת שבת. כאשר יום המנוחה נכנס, על האדם להרגיש כאילו כל מלאכתו עשויה ומושלמת. עליו לשבות לא רק מן המעשה, אלא גם ממחשבות ודאגות על עבודתו, ולבטוח בה' שיספק את צרכיו [רש"י, מזרחי, אור החיים, גור אריה, צאינה וראינה, דברי דוד]. רמז נוסף לכך שהעבודה אינה ממלאת את כל הזמן נמצא במילה שֵׁשֶׁת (בסמיכות), המורה על כך שאין אלו שישה ימים שלמים, שכן על האדם לקצר ממלאכתו ולהוסיף זמן מימי החול אל קדושת השבת [כלי יקר].
לבסוף, מתוך השוואה לפסוק המקביל בפרשת ויקהל ("ששת ימים תֵּעָשֶׂה מלאכה"), עולה הבחנה מעניינת לגבי אופי השבת של אנשים שונים. הפסוק שלנו, הפונה לאדם אשר תַּעֲבֹד בעצמו וטרוד במלאכתו כל השבוע, מדריך אותו להקדיש את רוב יום השבת לה' וללימוד תורה. לעומתו, תלמיד חכם שעוסק בתורה כל השבוע ומלאכתו נעשית על ידי אחרים, נקרא להקדיש את השבת דווקא למנוחה גופנית ולעונג שבת [פרדס יוסף, חתם סופר].