שמות, פרק כ׳, פסוק כ״ב

הציווי לבנות מזבח מנוסח במילת התנאי וְאִם כדי ללמד שיש לעשות זאת מתוך רצון פנימי, אף שיש הסבורים כי עצם הבחירה בחומר האבנים היא רשות. התורה דורשת להשתמש באבנים טבעיות ואוסרת לבנות מאבני גָּזִית, כלומר אבנים מסותתות, אך המילה אֶתְהֶן מדייקת שאם שולבה אבן חתוכה בבניין, רק היא נפסלת ולא המזבח כולו. ההנמקה לאיסור, כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ, נובעת מהניגוד שבין המזבח שנועד להטיל שלום בין ישראל לה' ולהאריך חיים, לבין הברזל המייצג מלחמה ושפיכות דמים. בנוסף, סיתות האבנים נאסר כדי להרחיק ממנהגי עבודה זרה, למנוע ביזיון בהשלכת פסולת האבן, ולשלול מצב שבו בנייה מפוארת ויקרה תוביל לגזל. לאור טעמים אלו נחלקו הדעות אם התורה אסרה רק סיתות בברזל, או שכל פגימה ושינוי מצורתה הטבעית של האבן פוסלים אותה.