קרה לכם פעם שחבר הביא לכיתה חפץ חדש ומיוחד, ופתאום הרגשתם שאתם פשוט חייבים שיהיה לכם בדיוק כזה? בסוף עשרת הדיברות מופיע ציווי מיוחד שמבין בדיוק את ההרגשה הזו. בניגוד לשאר הדיברות שעוסקים במעשים ברורים שאפשר לראות, הציווי הזה מתמקד במה שקורה עמוק בתוך הלב והמחשבה שלנו.
המילים לֹא תַחְמֹד לא מתכוונות רק להרגשה של רצון בלב. הכוונה היא למצב שבו הרצון הזה גורם לנו לפעול, למשל להציק לחבר, ללחוץ עליו או לשכנע אותו למכור לנו את החפץ שלו, אפילו אם הוא לא באמת רוצה למסור אותו ואפילו אם אנחנו משלמים לו על כך.
אבל איך בכלל אפשר לשלוט על הלב ולא לרצות משהו יפה שאנחנו רואים? המפרשים מסבירים שזה קשור לדרך שבה אנחנו מסתכלים על העולם. בדיוק כמו שאדם פשוט לא חולם לגור בארמון של מלך כי הוא יודע שזה פשוט בלתי אפשרי, כך אנחנו צריכים להבין שמה ששייך לחבר שלנו הוא לחלוטין מחוץ לתחום עבורנו. כשאנחנו זוכרים ש-ה' נותן לכל אדם בדיוק את הכישרונות והדברים שמתאימים לו כדי למלא את התפקיד שלו בעולם, קל לנו יותר לשמוח במה שיש לנו ולא לחפש את מה שיש לאחרים.
הרשימה של הדברים שאסור לחמוד מתחילה במילים בֵּית רֵעֶךָ, כי הסדר הטבעי של החיים הוא קודם כל לדאוג לבית לגור בו. לאחר מכן יש אזהרה לא לחמוד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, כלומר לנסות לקחת את אשתו של החבר, וגם לא את העוזרים והבהמות שלו, כמו עַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ. לבסוף מופיע כלל שאוסף את הכל יחד: וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶֽךָ.
הציווי הזה נמצא בסוף הדיברות כי הוא השורש להרבה טעויות ומעשים רעים בין אנשים. מתוך קנאה ורצון לקחת דברים של אחרים, אנשים עלולים להגיע למעשים חמורים מאוד. שופט רגיל יכול להעניש רק על מעשים שאפשר לראות בחוץ, אבל ה' רואה ובוחן את כל מה שמסתתר לנו בלב. ובכל זאת, יש סוג אחד של חמדה שהוא דווקא חיובי: אם אתם רואים חבר חכם, שלומד תורה ומתנהג בצורה טובה, מותר ורצוי מאוד לרצות להצליח מבחינה רוחנית ולהיות כמותו!