יחזקאל, פרק י״ח, פסוק כ״ה

בני ישראל באים בטענה כלפי ה' וַאֲמַרְתֶּם כי לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי, כלומר שמשפטו אינו שקול, מדויק ומאוזן. תרעומת זו נובעת מכך שה' שופט את האדם לפי מעשיו העכשוויים, בעוד שהעם מצפה שיערוך מאזן ויקזז חטאים חדשים בזכות מצוות העבר. בתגובה קורא אליהם ה' שִׁמְעוּ־נָא בֵּית יִשְׂרָאֵל הֲדַרְכִּי לֹא יִתָּכֵן הֲלֹא דַרְכֵיכֶם לֹא יִתָּכֵנוּ, ומבהיר שדווקא תפיסתם היא השגויה. אדם שנידון על חטאיו בהווה מוכיח שעזב את דרך הישר והתנער ממעשיו הטובים, ממש כפי שבית דין אנושי דן אדם על פשע חמור שביצע לעת זקנה ומתעלם לחלוטין מעברו הנקי כאזרח שומר חוק.