הפסוק מציג עימות פילוסופי נוקב בין תפיסת הצדק האנושית לבין משפטו של ה׳, סביב השאלה כיצד יש להעריך את מסכת חייו של האדם. העם מתלונן על דרך ההשגחה וטוען כלפי ה׳ לֹא יִתָּכֵן. הפרשנים מסבירים כי הפועל "יתכן" מבטא שוויון במידה ובמשקל, דבר מתוקן, מדויק ומאוזן [מצודת ציון, מלבי"ם, שטיינזלץ]. כלומר, העם טוען שמשפטו של ה׳ אינו שקול ואינו הגיוני.
התרעומת של בני ישראל נובעת מהעובדה שה׳ שופט את האדם על פי מצבו העכשווי ומעשיו האחרונים, ולא על פי ממוצע של כלל חייו. לטענתם, אם אדם צדיק חוטא ומסתבך בסוף ימיו, מן הראוי לערוך "מאזן" ולקזז את עבירותיו החדשות מול מצוותיו הרבות בעבר, כדי להקל בעונשו [מצודת דוד, רד"ק, שטיינזלץ]. הציפייה האנושית היא שה׳ לא יקפח את שכר העבר בגלל החטאים שבהווה [אברבנאל].
בתגובה, ה׳ הופך את הטענה על פיה: הֲדַרְכִּי לֹא יִתָּכֵן הֲלֹא דַרְכֵיכֶם לֹא יִתָּכֵנוּ. הפרשנים מסבירים שה׳ מבהיר כי דווקא אמות המידה של העם ומחשבותיהם הן השגויות. אדם נידון לפי מעשיו האחרונים משום שעצם עזיבת דרך הישר מעידה על חרטה או התנערות ממעשיו הטובים הראשונים, ולכן עברו אינו יכול להכתיב את ההווה שלו ולחפות עליו [רד"ק, שטיינזלץ].
כדי להמחיש את טעותם של בני ישראל, מציג אברבנאל הקבלה למערכת המשפט האנושית עצמה: אם אדם חי כאזרח ישר ושומר חוק במשך שישים שנה, ולפתע לעת זקנתו רוצח אדם אחר, בית הדין האנושי ידין אותו למוות על הרצח ולא ימצא לו זכות או יפטור אותו מעונש בזכות עברו הנקי. אם כן, כאשר בני האדם עצמם שופטים אדם לפי פשעו הנוכחי ומתעלמים מעברו הצדיק, כיצד הם יכולים לבוא בטענות כלפי ה׳ כאשר הוא פועל במשפטו העליון בדיוק לפי אותו הגיון מוסרי?