הפסוק מפרט את מידותיו של האדם הצדיק בתחום שבין אדם לחברו, תוך התמקדות בדיני ממונות ובעשיית חסד עם החלש [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. תחילה נאמר כי אִישׁ לֹא יוֹנֶה, כלומר הוא נמנע מכל סוג של אונאה, רמאות, עושק או פגיעה בממון חברו [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
בנוגע להלוואות, חֲבֹלָתוֹ חוֹב יָשִׁיב. המילה "חבולתו" משמעותה משכון. הפרשנים מסכימים כי הצדיק מקפיד על מצוות התורה ומשיב לעני את הבגד שלקח ממנו כמשכון עבור החוב. הוא דואג להחזיר את המשכון מדי ערב, עם בוא השמש, כדי שהעני יוכל להתכסות בו בלילה. על המילים גְּזֵלָה לֹא יִגְזֹל, מובאת פרשנות המרחיבה את האיסור ומדגישה כי מעבר לכך שאינו גוזל אדם תמים, הוא נזהר שלא לגזול אפילו חפץ שכבר נגזל על ידי גזלן אחר, כדי שלא לטעום כלל מטעם הגזל [מלבי"ם].
מכאן עובר הפסוק למצוות עשה של חסד אקטיבי. לַחְמוֹ לְרָעֵב יִתֵּן – הוא מקיים את ציווי התורה שלא לקפוץ את היד בפני האביון, ומעניק מלחמו למי שזקוק לכך [מצודת דוד]. לבסוף נאמר וְעֵירֹם יְכַסֶּה־בָּגֶד (המילה "עירום" מופיעה בספרים מדויקים בכתיב מלא עם האות יו"ד [רד"ק, מנחת שי]). מעבר לעצם הנתינה, ישנה הדגשה על אופן עשיית החסד; הפסוק אינו מסתפק באמירה שהצדיק יכסה את העירום, אלא מוסיף את המילה "בגד". תוספת זו באה ללמד שהצדיק אינו נותן לעני חסר הכל סתם כיסוי פשוט וארעי כדי להסתיר את בשרו, אלא הוא טורח ומלביש אותו בבגד מכובד וחשוב, מתוך שלמות פנימית וטוב לב [חומת אנך].