העם מעלה טענה תיאולוגית נוקבת כנגד הצדק האלוהי, ומאשים את ה' בחוסר עקביות ובחוסר הגינות במשפטו. בתגובה, ה' הודף את טענתם, מפנה את ההאשמה בחזרה אליהם, ומוכיח כי חוסר היציבות טמון בהתנהגות האנושית ולא בהנהגת הבורא.
הביטוי לֹא יִתָּכֵן מתפרש במשמעות של דבר שאינו מתוקן, ישר או ראוי [רש"י].
הפרשנים מציגים מספר גישות להבנת טענתם של ישראל. גישה אחת מסבירה כי העם התקשה להבין את מנגנון התשובה והשכר. הם תמהו כיצד ייתכן שרשע ששב בתשובה זוכה למחיקת עברו, ומנגד, כיצד צדיק שחוטא מאבד את כל זכויותיו. תהפוכות אלו גרמו להם לטעון שדרכו של ה' משתנה ואינה עקבית [מלבי"ם]. הכפילות של טענה זו לאורך הפרק נועדה להתייחס לשני המקרים גם יחד: פעם אחת ביחס לצדיק ששב מצדקתו, ופעם שנייה ביחס לרשע ששב מרשעתו [אברבנאל].
גישה נוספת מציגה טענה משפטית ופסיכולוגית מורכבת יותר. העם חש שנעשה לו עוול, מתוך תפיסה שחטאים שנעשים במזיד נובעים בהכרח מתוך חטאים קודמים שנעשו בשוגג. לטענתם, אם תחילתו של תהליך החטא הייתה באונס או בשוגג, אין זה צודק להעניש אותם בחומרה על הפשיעה שבאה בעקבותיו. בנוסף, הם טענו שאמנם ראוי שמדת החסד האלוהית תתגמל על מצווה שגוררת מצווה, אך מדת הדין לא צריכה להעניש על עבירה שגוררת עבירה. משום כך, הם הגיעו למסקנה שמשפטו של ה' אינו הוגן [חומת אנך].
בתשובתו, ה' קובע כי השכל הישר וההיגיון מחייבים שדרכי משפטו הם צדק מוחלט [מצודת דוד]. השימוש במילה הַדְּרָכַי בלשון רבים, בניגוד ללשון היחיד שהופיעה קודם לכן, בא לרמוז שה' משיב לכלל הטענות השונות שהועלו [רד"ק, חומת אנך]. ה' מבהיר שהשינוי וחוסר העקביות אינם נמצאים בדרכו, אלא בדרכיהם של בני האדם, אשר משנים את התנהגותם בכל עת [מלבי"ם], וכי כל אחת ואחת מדרכיהם פגומה [רד"ק].
כנגד הטענה המשפטית של העם, ה' דוחה את ההנחה שחטא בשוגג בהכרח מוביל לחטא במזיד. הוא מבהיר שכל מעשה נדון לגופו ולפי חומרתו, ולכן האדם נושא באחריות מלאה על כל פשעיו, גם על עבירות שנגררו מעבירות אחרות. המסר הוא שבית הדין של מעלה פועל באותו הגיון צדק של בית דין של מטה, ועל כן על העם לחדול מתירוצים ולשוב בתשובה [חומת אנך, אברבנאל].