הגדרת צדקתו של אדם נמדדת לא פעם ביכולתו לעמוד בפני פיתויים משמעותיים ולהימנע מחטאים מרכזיים. הכתוב משרטט את דמותו של הצדיק דרך התרחקותו משני תחומי חטא חמורים ונפוצים: עבודה זרה, שהיא עבירה בין אדם למקום השקולה כנגד כל העבירות כולן, וגילוי עריות, תחום שאליו האדם נמשך בטבעו בשל יצרו, בניגוד לחטאים אחרים שמהם רוב בני האדם נוטים להתרחק מעצמם [רד"ק]. רוב הפרשנים מסכימים כי הכתוב מונה כאן את הרעות המובהקות שמהן הצדיק נזהר.
תחילה מתוארת ההתרחקות מעבודה זרה: אֶל־הֶהָרִים לֹא אָכָל. המילה "אל" משמעותה כאן "על", כלומר על ההרים הרמים שבהם היו רגילים להציב פסילים [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. האכילה המוזכרת כאן אינה אכילה רגילה, אלא אכילת זבחי מתים ותקרובות שהוקרבו לאלילים באותן במות שעל ההרים [רש"י, מצודת דוד, רד"ק].
הצדיק אינו מסתפק רק בהימנעות ממעשה הפולחן עצמו, אלא וְעֵינָיו לֹא נָשָׂא אֶל־גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל. הוא אינו חומד את האלילים, ואפילו אינו מרים את מבטו כדי להסתכל עליהם [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. אלילים אלו, המכונים "גילולים", הם אותן עבודות זרות שהיו מקובלות ונפוצות בעם ישראל באותה עת, דוגמת פולחן הבעל בשומרון או עגלי הזהב שהוצבו בבית אל ובדן [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
מכאן עובר הכתוב לפרט את זהירותו של הצדיק בתחום טהרת המשפחה והעריות. וְאֶת־אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא מורה על כך שהוא נשמר מניאוף ומזנות עם אשת איש [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. יתרה מכך, וְאֶל־אִשָּׁה נִדָּה לֹא יִקְרָב מלמד כי הוא נמנע לחלוטין מלבוא ולקיים יחסי אישות עם אישה בזמן נידתה, גם כאשר מדובר באשתו שלו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].