פסוק זה משרטט קווים כלליים לדמותו של אדם המקיים את ציוויי ה' ונמנע מעבירות, ומהווה סיכום לחוקים ולמשפטים שהוזכרו קודם לכן [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים עומדים על ההבחנה שבין החוקים למשפטים המוזכרים בפסוק. גישה אחת מחלקת זאת לתחומי החיים: בְּחֻקּוֹתַי יְהַלֵּךְ מתייחס למצוות שבין אדם למקום, ואילו וּמִשְׁפָּטַי שָׁמַר מתייחס למצוות שבין אדם לחברו [מלבי"ם].
גישה אחרת מתמקדת במהות הציוויים. ה"חוקות" הן מצוות שטעמן ההגיוני אינו ידוע, והאדם הצדיק מקיימן למרות שהשטן מקטרג עליהן [מצודת דוד]. יתרה מכך, הוא עושה זאת מיוזמתו, שכן כל חפצו הוא לעשות נחת רוח ליוצרו [חומת אנך]. מבחינה לשונית, הפועל יְהַלֵּךְ מנוקד בדגש והוא משמש כפועל עומד [רד"ק].
באשר למילים וּמִשְׁפָּטַי שָׁמַר לַעֲשׂוֹת אֱמֶת, מוסבר כי הצדיק אינו דן או מפעיל משפט מתוך כוונה אישית להתנקם, אלא שומר על המשפט אך ורק כדי לעשות את האמת והראוי, ללא כל מניע זר [מצודת דוד]. פירוש נוסף מלמד שהפועל "שמר" מבטא המתנה וציפייה – הצדיק ממתין מתי תבוא מצווה לידו כדי שיוכל לקיימה. בזכות ציפייה זו נחשב לו הדבר כאילו קיים את כל המצוות, וזהו פשר המילים לַעֲשׂוֹת אֱמֶת, שכן התורה כולה נקראת "אמת" [חומת אנך].
הפסוק מסכם וקובע צַדִּיק הוּא. תואר זה מוענק לו משום שהוא צדיק בפועל ובמעשיו, ולא רק בכוח ובמוכנות נפשית [מלבי"ם]. בשל כך, על פי שורת הדין, מובטח לו כי חָיֹה יִחְיֶה – הוא יזכה לחיים הן בעולם הזה והן בעולם הנפשות [מצודת דוד].
מבחינת מסורת כתיבת הטקסט במילה חָיֹה, מובהר כי על פי המסורה המדויקת יש לכתוב את המילה באות ה' בסופה, וזאת בניגוד למקצת הספרים שבהם נכתבה המילה באות ו' [מנחת שי].