דור החורבן והגלות חש תחושת עוול עמוקה, אותה הוא מבטא באמצעות פתגם עממי נפוץ. העם מרגיש כי הוא משלם את המחיר על חטאי הדורות הקודמים, וזועק על חוסר הצדק שבו אבות חוטאים והבנים הם אלו שנושאים בעונש.
הנביא פונה אל העם ושואל לשם מה הם מֹֽשְׁלִים – משתמשים במשל מליצי זה על חורבן אדמת ישראל. המשל מתאר מצב שבו אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר – פרי שלא נגמר בישולו, אך שיניהם אינן נפגעות. לעומת זאת, וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִּקְהֶינָה – שיניהם של הבנים נחלשות וקהות כך שקשה להם לחתוך את המאכל, אף על פי שלא הם אכלו את הפרי החמוץ [רש"י, מצודת ציון]. הנמשל, כפי שמסכימים רוב הפרשנים, הוא תלונת העם: אבותינו חטאו, חיו בשלווה ואינם, ואילו אנו, שאיננו מרבים לחטוא כמותם, לוקים בעוונם וסובלים את עונש החורבן [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
תחושה זו של העם נבעה מדברי הנביאים עצמם, שהוכיחו את ישראל ויהודה על כך שהם נענשים בגלל חטאי המלכים הקודמים, כדוגמת ירבעם ומנשה [רד"ק]. תפיסה זו אף הובילה חלק מהעם לשאננות, מתוך מחשבה שאין להם לדאוג מעונש על חטאיהם האישיים, שכן ממילא העונש נקבע לפי מעשי האבות [רש"י]. ואולם, העם לא השכיל להבין את מהות הדברים: הקצף האלוהי והחורבן לא באו רק בגלל חטאי העבר, אלא משום שהדור הנוכחי המשיך לאחוז במעשי אבותיו. לולא החזיקו הבנים בחטאי ירבעם ומנשה, הם לא היו לוקים על עוונות אבותם והארץ לא הייתה חרבה [רד"ק].
מבט היסטורי ורוחני רחב יותר חושף כי משל זה עומד במוקדו של שינוי תיאולוגי מהותי. הכלל לפיו ה' "פוקד עוון אבות על בנים" נאמר במקורו רק ביחס לחטא עבודה זרה, שבו קנאת ה' מכלה את השורש עם הענפים, ובתנאי שהבנים אוחזים במעשי אבותיהם. אכילת הבוסר במשל מסמלת את עבודת האלילים לצבא השמים. אולם, נבואת יחזקאל מבשרת על ביטול גזרה זו. מכיוון שבימי יחזקאל (על ידי אנשי כנסת הגדולה) עתיד להתבטל יצר העבודה הזרה מן העולם, ממילא תתבטל גם הענישה של בנים בעוון אבותיהם. הנביא מודיע לעם כי מעתה ואילך לא יהיה עוד מקום למשל זה בישראל, שכן כל אדם יישפט על פי מעשיו שלו בלבד [מלבי"ם].