שאלת הגמול והאחריות האישית עומדת במוקד דברי הנביא, הבא להפריך את התפיסה השגויה שלפיה בנים נענשים על חטאי אבותיהם. כדי להוכיח שכל אדם נידון אך ורק על פי מעשיו, מוצגת דמות מופת של אדם ישר, שמעשיו מהווים קיום של התורה כולה. מבחינה היסטורית, דמות זו רומזת למלך חזקיהו, שהיה צדיק גמור ולא נשא בעוון אחז אביו הרשע [אברבנאל].
הגדרת האדם כצַדִּיק אינה רק תואר למעשים חיצוניים, אלא מצב שבו הצדק קנוי ומוטמע היטב בטבע נפשו [מלבי"ם]. מדרגה זו מתבטאת תחילה בהימנעות מוחלטת מעשיית רע ומעבירה על מצוות לא תעשה [רד"ק]. מדובר כאן במדרגה עליונה של צדיק גמור הנקי מכל עוון ואשמה, ולא רק באדם שזכויותיו מרובות מחובותיו [אברבנאל].
לאחר השלמות הפנימית וההימנעות מהרע, נדרשת גם עשייה אקטיבית: וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה. כלומר, הוצאת המידות הטובות מן הכוח אל הפועל באמצעות קיום מצוות עשה [רד"ק, מלבי"ם].
הפרשנים מציגים גישות שונות להבנת צמד המושגים הללו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמִשְׁפָּט מכוון למצוות שבין אדם לחברו, בעוד וּצְדָקָה מתייחסת למצוות שבין אדם לה' [מלבי"ם]. מנגד, יש המבארים ששני המושגים מתארים את יחסו של האדם לזולת, כאשר הוא פועל במקביל על פי שורת הדין והצדק, ויחד עם זאת נוהג במידת הרחמים והחמלה [ביאור שטיינזלץ]. עשייה זו אינה רק פעולה טכנית, אלא היא נובעת ממגמה פנימית עמוקה לייחד את שם ה'. מגמה זו באה לידי ביטוי במעשים של מסירות, כגון מתן לחמו האישי לעני, מתוך הבנה שמצוות הצדקה שקולה כנגד כל המצוות כולן [חומת אנך].