בחירתו החופשית של האדם אינה נמדדת רק על פי עברו, אלא נקבעת על פי מצבו הנוכחי והיחס הפנימי שלו למעשיו. כאשר אדם בוחר לנטוש את דרך הישר, להשחית את מעשיו ולעשות עוול כדרכם של הרשעים, עולה השאלה: וָחָי? המפרשים מסכימים כי זוהי שאלה רטורית בתמיהה, שכן לא יעלה על הדעת שאדם זה ימשיך לחיות בזכות צדקתו הראשונה.
במצב זה, כׇּל צִדְקֹתָו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא תִזָּכַרְנָה. המילה נכתבת בכתיב חסר כצורת יחיד, אך מנוקדת ונקראת ברבים [רד"ק, מנחת שי]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמחיקת זכויות העבר אינה שרירותית, אלא חלה באופן ספציפי כאשר האדם מתחרט על המעשים הטובים שעשה בעבר ותוהה על צדקתו הראשונה [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם].
מחיקת זכויות זו מעוררת שאלה פילוסופית עמוקה: כיצד ייתכן שפועל שעבד שנים רבות יאבד את כל שכר פעולתו רק משום שחדל לעבוד, והאם ה' משנה את רצונו ומיחסו כלפי האדם? על כך מוסבר כי דרכו של ה' אינה משתנה לעולם, והוא תמיד חפץ להשפיע טובה למי שמוכן לקבלה. השינוי מתרחש באדם עצמו. הדבר דומה לחקלאי שזרע את אדמתו אך לאחר מכן השחית את הזרעים; הגשם ממשיך לרדת ללא הפסקה, אך האדמה כבר אינה מוכנה להצמיח דבר. כך הצדיק שהרשיע והתחרט על צדקתו, מונע מעצמו את היכולת לקבל את השפע האלוהי [מלבי"ם].
לפיכך, עונש המות שיחול עליו נובע משני רבדים שונים של קלקול: הרובד הראשון הוא בְּמַעֲלוֹ, מונח המבטא חטא ופשע [מצודת ציון], וליתר דיוק מבטא שינוי ובגידה. זהו עצם העזיבה של דרך הצדק, ההתרחקות מה' והחרטה על העבר, בדומה לאישה הבוגדת בבעלה [מלבי"ם]. הרובד השני הוא וּבְחַטָּאתוֹ, ואלו הם החטאים המעשיים והעוולות החדשות שהוא מבצע מכאן ולהבא [מלבי"ם]. בגין שני אלו גם יחד, ההשחתה הרעיונית והמעשית, בָּם יָמוּת.