עקרון האחריות האישית עומד במוקד, וקובע כי אשמה וזכות הן נחלתו הבלעדית של האדם ואינן עוברות בתורשה משפחתית. כל אדם נושא באחריות למעשיו שלו בלבד, ואין הוא נדון על פי מעשי הוריו או ילדיו [ביאור שטיינזלץ].
הקביעה הִיא תָמ֑וּת מבהירה כי רק מי שחטא ייענש, ואילו אדם שלא חטא לא ייפגע [מצודת דוד]. הכלל לפיו אדם לֹא־יִשָּׂא בעוון קרובו, משמעו שהוא לא יסבול ויקבל עליו את עונשו של האחר [מצודת דוד].
הפרשנים מסבירים כי הפסוק מוכיח את הנתק המוחלט בין אבות לבנים לעניין שכר ועונש משני כיוונים שונים. ראשית, כשם שהאב אינו נענש על רשעת בנו, כך הבן אינו נענש על רשעת אביו. שנית, כשם שזכויותיו של אב צדיק אינן מועילות להציל את בנו הרשע, כך רשעתו של אב רשע אינה יכולה להזיק לבנו הצדיק [מלבי"ם].
מתוך כך מודגש כי צִדְקַת הַצַּדִּיק וכן רשעת הרשע נשארות עליהם בלבד, ומעשה הצדק מזכה בגמול אך ורק את מי שעשה אותו בעצמו [מצודת דוד].
מבחינת נוסח הכתוב במילה רשע החותמת את הפסוק, המילה נכתבת במקור ללא ה"א הידיעה, אך נקראת במסורת הקריאה כ-הָרָשָׁע, כאשר ההבדל היחיד בין הכתיב לקרי הוא הוספת ה"א הידיעה [רד"ק, מנחת שי].