הפסוק מחדד את עקרון האחריות האישית, ומדגיש כי החוטא עצמו הוא שנושא בעונש על מעשיו. הפרשנים מסכימים כי תיאור חטאי האב נועד להמחיש שהוא זה שפשע וקיבל את עונשו, ומכאן עולה המסקנה ההגיונית שאין להעניש את בנו הצדיק שלא חטא.
הנביא מפרט את חטאי האב: גזל אח מתייחס לגזל של כל אדם מישראל, שכן כל ישראל נחשבים לאחים [רד"ק]. לגבי הביטוי ואשר לא טוב עשה, הגישה המרכזית היא שזהו מטבע לשון מקראי שמשמעותו עשיית רע באופן כללי [רד"ק]. עם זאת, יש המפרשים זאת באופן עמוק יותר, לפיו גם כאשר האב עשה מעשים טובים לכאורה, כוונתו הנסתרת הייתה רעה [מלבי"ם]. חטאים אלו הוחמרו משום שנעשו בתוך עמיו, כלומר האב עשה את הרע בפרהסיה ובגלוי, מבלי להתבייש מקהל האנשים שסביבו [רד"ק, מצודת דוד].
בסופו של דבר, והנה מת בעונו קובע כי האב הרשע שילם את המחיר ומת בשל חטאיו שלו. מכיוון שכך, ניתק הקשר בין חטאי האב לבין הבן, והדין מחייב שהבן החף מפשע לא יישא בעוון אביו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].